פרק ב’
המזמור הוא חסר כותרת, ויש הטוענים שהוא בעצם המשכו של המזמור הקודם. הוא שייך לסוג המזמורים הקרויים מזמורי מלכות . הרקע לכתיבת המזמור הוא ניסיונם של המלכים הכנועים למלך למרוד בו. רש”י טוען כי זהו ניסיונם של סרני פלישתים למרוד בדוד המלך, ואילו פרשנים אחרים אומרים כי מדובר במרידת בן הדד, המלך האדומי, בשלמה .

בפסוקים 1-3 מסופר על העמים שזוממים לפגוע בה’ ובמשיחו: המלך. המשורר שואל באירוניה: “למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק” – למה הם מתכננים, הרי אין להם סיכוי.
בפסוק 1 יש תקבולת כיאסטית, כאשר המילים גויים ולאמים מופיעות זו לצד זו לצורך הדגשה. גם בפסוק 2 יש תקבולת כיאסטית שבמרכזה המילים מלכי הארץ ו-רוזנים.
בפסוק 3 מתואר ניסיון המרידה: “ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו” – ננתק את כללי השעבוד.
בפסוקים 4-6 מופיעה תגובת האל, שיושב במרומים, ולועג לניסיונות למרוד בו. “ואני נסכתי מלכי על ציון”. האות ו’ בתחילת הפסוק היא ו’ ההיפוך, מול ניסיון המרידה. הוא משח את המלך הציון, ולכן לא ניתן למרוד במלך. ה’ מנסה להטיל את אימתו על המלכים. כדי להדגיש את יכולתו לעשות כרצונו משתמש ה’ במילים הבאות: נסכתי, ואני, מלכי, קודשי.
בפסוקים 7-9 מסביר ה’ את יחסו האוהד למלך: “אספרה אל חוק ה'” – המלך מפיץ את חוקי ה’. ה’ אומר למלך ש: “בני אתה”. זה ניתן לפירוש בשתי דרכים: או בפשט, שהמלך הוא בן אלוהים , או בדרש, שהמלך אהוב על ה’ כבנו, וזה מסביר את זכותו של המלך למלוך (מאחר שמלוכה עוברת בין אב לבנו). יש פרשנים המסיקים לפי פסוק 7 שזהו מזמור שמושר ביום המלכת המלך.
האל ממלא את משאלות המלך, ומבטיח לו את נחלת הגויים, שאותם ינפץ ככלי חרס.
בפסוקים 10-12 מופיעה קריאה לעמים המורדים להכיר באל ובשלטונו. עליהם לעבוד את ה’ ביראה ובפחד, ונובע מכך שגם היחס למלך צריך להיות זהה.
“נשקו בר פן יאנף” – כבדו את המלך, פן יכעס ויחסל אותם.
המזמור מסתיים באמירה שמאושרים אלה שנמצאים תחת חסות האל, וחסות המלך, נציגו.

האמצעים האומנותיים
בשיר יש חילוף מדברים: המשורר, המלך, ה’ והגויים או מלכיהם.
תקבולת רבות: נרדפת בפסוק 3, נרדפת חסרה ב- 4,7,11, וכו’.
דימויים: “בני”, “ככלי יוצר”.
מטאפורות: “שבט ברזל”, “תאבדו דרך”.
האנשה של אלוהים ע”י המילים ישחק, ילעג וכו’.
סיומת כינויים עתיקים.
מצלול: “יושב בשמים ישחק” (4), “ואחזתי אפסי אפסך” (8).
שאלה אירונית וחריזה.

פרק ח’
זהו מזמור טבע .
בפסוק 1, במילה גיתית הכוונה לכלי נגינה, שדורכי הענבים בגת היו מלווים בו את שיריהם.
פסוק 2 הוא פתיחת המזמור, ובו מהלל המשורר את נפלאות ה’ בטבע, ואת תפארתו המתגלה בשמים.
בפסוקים 3-5 מתאר את המשורר את כוחו של האל, שיכול להעניק כוח גם לחלשים ביותר, כך שיוכלו לנצח את אויבי ה’. פירוש נוסף הוא שגם התינוקות יכולים להלל את ה’ בגלל שהם טהורים. בפסוק 4 מתבטאת גדולת האל בתיאור גורמי השמיים. המילה תנה היא או לספר, או פירושה זוהר ויופי השמיים.
ה”עז” ביחס לתינוקות ולעוללים יכול להתפרש בשתי דרכים: האינסטינקטים שלהם הוא יכולתם למלמל. כל אלה משתיקים את שונאיו, שרואים ע”י פעולות אלה את גדולת ה’.
פסוק 5 מדבר על אפסיות האדם (מופיע בנושא המסכם בהרחבה).
בפסוקים 6-9 מתוארת גדולת האדם שנברא בצלם ה’. מכאן שמעמד האדם הוא אמביוולנטי.

עיצוב אומנותי
המזמור נמצא במעין מסגרת, כאשר הפתיחה והסיום זהים . הפתיחה היא משפט שיש להוכיח, המזמור מוכיח אותו, והסוף הוא סיכום: עובדה. בדיוק באמצע המזמור מופיע האדם, כדי להדגיש את חשיבותו. כתוצאה האדם יוצא נזר הבריאה.
גדולת ה’ מובעת מול השניות באדם.
במזמור כולו יש הצבת ניגודים: גדולת האל מול אפסות האדם, אך למרות שהאדם אפסי, הוא עדיין השולט בטבע. מוזכרת גם חיות טרף מול חיות בית, חיות היבשה מול הדגה ושניות האדם.

פרק כ”ג
זהו מזמור בטחון בה’, שכותרתו מציגה את ה’ בתור רועה. רש”י טוען שהמילה רועה מוכיחה כי המזמור נכתב ע”י דוד, שהיה, כידוע, רועה צאן. כשם שהרועה מוביל את צאנו למקומות מרעה בטוחים, כך נוהג גם ה’ בעם . ה’ מוביל את העם בדרכים הנוחות ביותר, אל המקומות הטובים ביותר
האל מנחה את הצדיק בדרך הצדק , כדי שלא יסטה ממנה, והוא עושה זאת “למען שמו” – למען ה’. הוא עושה זאת כי ע”פ אבן עזרא הוא רועה טוב ומסור.
בפסוק 4 מביע המאמין את ביטחונו בה’. הוא לא ירא מפני סכנות, כי בטחונו באל מושלם, והוא זה שיושיעו, או פירוש נוסף הוא שאם יסטה מדרך הישר ישיב אותו ה’ אליה.
בפסוק 4 יש קושי כי מופיעה המילה השלילית “שבט” , מול המילה החיובית “משענת”. הקושי מתיישב ע”י זה שמאחר ששני החפצים נועדו כדי להחזיר את הצאן למקום, הם שניהם חיוביים, וכמוהם גם האל, שמנחה את העם לדרך הבטוחה. הסבר נוס] הוא שה”שבט” מוזכר כדי להגיד שה’ מעניש את העם כאשר הוא חוטא, על מנת להחזירו לדרך הנכונה. הדובר מזכיר את גיא צלמוות, ואומר שגם אחרי מותו ימשיך ה’ לשמור עליו.
בפסוקים 5-6 יש תמונה של האל כמארח והמשורר כאורח. המארח מציב שולחן מלא בכל טוב, ומאכיל ומשקה את האורח. הוא מושח את האורח בשמן היקר ביותר, מנהג המראה או על משיחת מלך או אל יחס כבוד.
בפסוק 6 המשורר אומר שמעשי החסד יישארו איתו כל ימי חייו, ושהוא ימשיך לדבוק באל.

קויפמן מאמין כי המזמור מושר ע”י עולים לרגל לירושלים, שאומרים שלמרות התלאות הקשים הם ימשיכו לדבוק במשימתם, ויעלו לבית המקדש.

אמצעים אומנותיים
1. יש שלוש תמונות: של אורח ומארח, גיא צלמוות ורועה ועדרו.
2. דימויים.
3. לשון שלילה: “לא אחסר”, “לא אירא רע”.
4. שימוש בגוף ראשון המעיד על קרבת המאמין לה’.
5. פסוק 4 מתרחש בלשון עתיד, המראה על בטחון המשורר בה’ גם בעתיד.

ניתן להסביר את המזמור גם כמזמור לאומי. הוא מרמז על קורות העם עד בניית המקדש- הנדודים במדבר (הביטויים “בנאות דשא” ו- “מי מנוחות” מרמזים על המן והטל). ההליכה בגיא צלמוות היא ההתנחלות, והחלק השני של המזמור מסמל את ההווה – תקופת הזוהר בימי שלמה, עם בניית בית המקדש, המכונה במזמור “בית ה'”.

פרק כ”ד
זהו מזמור שבח לה’, המתחלק ל- 3:
החלק הראשון הוא פסוקים 1-2 – המנון לה’ בורא העולם. ה’ ייסד את התבל, ולפיכך הוא שולט בו. פסוק 2 מתאר את התבל ורומז על מלחמתו של האל מרדוך באל הים רהב, מיתוס בבלי. מדובר על כך שהעולם מגיע לה’ כי הוא ברא את הארץ ותבל (הפסוק הוא תקבולת נרדפת חסרה). הפסוק השני מתקשר כי הוא מדבר על בריאת העולם, כאשר ה’ הפריד בין הים ליבשה, והפסיק את התוהו ובהו שהיה בעולם.

פסוקים 3-6 – החלק השני שהוא הצדיק ראוי לעלות לבית המקדש. תכונות הצדיק ע”פ המזמור הן: “נקי כפיים” – טוהר מעשיו ו- “בר לבב” – טוהר מחשבותיו. “לא נשא לשווא נפשו” – לא מתאווה לשקר ולא נשבע לשקר. ע”פ הקרי הוא לא נשבע בה’ לשווא.
בפסוק 6 מדובר על “דור דורשיו”, שאלו כנראה האנשים שרוצים לעלות לבית המקדש.

החלק השלישי הוא פסוקים 7-10 – הלל לה’ בעקבות נצחונו במלחמה. מובעת בו בקשה לשערי השמיים שיפתחו כדי שהאל החוזר מן המלחמה יוכל לעבור דרכם. פירוש אחר אומר שאלה שערי בית המקדש שנפתחים ויתקיימו לעולם עם החזרת הארון .
מודגש השורש נשא וכן הביטוי “ה’ צבאות” כדי לתאר את גדולת ותפארת ה’.