תיאור של כל האמצעים ביצירה הספרותית החל מא’ ועד ת’
אוקסימורון – סוג של מטאפורה, המצרף מושגים או ביטויים סותרים – לכאורה כדי להגביר את הרושם וההפתעה (זעקה אלמת).
אונומטופיאה – מילה שצליליה מסמנים את משמעותה (בקבוק, זמזום).
אופן – סוג של פיוט המיועד להשתלב בתפילת שחרית לפני המלים “והאופנים וחיות הקודש…” הפיוט מתאר את תנועת המלאכים ומעשה המרכבה.
אימאז’ = תמונת לשון – מילה או ביטוי ציורי ביצירה ספרותית הבאים להמחיש מושג, רעיון, רגש או מצב כלשהו. המשורר מצייר תמונות במלים וסומך על הדמיון החושי של הקורא שיראה, ישמע ויחוש את הדברים במציאות השירית.
אירוניה – דרך התבטאות מתוחכמת, שבה המשמעות הגלויה והתמימה של הדברים שונה, ולעיתים אף מנוגדת מהכוונה הסמויה.
אקספוזיציה = היצג – הרקע, הדמויות, המניעים, המגמות וכו’. ההיצג בד”כ נמצא בתחילת היצירה. ההיצג מניח יסודות למוטיבים שיתפתחו בהמשך היצירה.
אקרוסטירון – קישוט לשוני בשירה (בעיקר בפיוטי ימה”ב) שכל אחד מצלעותיו או בתיו מתחיל באחת מאותיות א”ב (א,ב,ג…) (אתבש…) וכן אכרוסטיכון שמי – אותיות שמו של המשורר.
ארמז – התייחסות מילולית, מפורשת או משתמעת לאדם, מקום, אירוע או יצירה אחרת. הארמז מעתיק את הקורא לסיטואציה רחבה וחזקה יותר מאשר בטקסט הנתון, ומחייב את הקורא לערוך השוואה עם משהו מעבר למלים הרומזות. המקורות הראשיים לארמז בספרות הם התנ”ך, התושבע”פ והתפילה.
אליטרציה – עיצור או הבהרה החוזרים כמה פעמים בהתחלת שתי מלים או יותר באותו הטור ויוצרים רשת מיצלולית הרמונית (“אמר איוב ארדוף אשיג אחלק…”)
אנאפורה – מילה או מלים החוזרות בראשי שתי שורות (או יותר) סמוכות. האנאפורה יוצרת הדגשים תוכניים ורגשיים.
אפיפורה – מילה או מלים החוזרות בסופי שתי שורות (או יותר) סמוכות.
אסוציאציה – קישור בזיכרון. העלאת תמונה בזיכרון הקורא על סמך מילה, ביטוי או ציור לשוני ביצירה.
אפוס – שיר עלילה רחב יריעה שנרקם מאירועים היסטוריים ומיתולוגיים, מסיפורי עם ואגדות, משלים, נאומים ושירים. נושאי האפוס הם בעיות אנושיות בסיסיות כמו אהבה, גבורה, אמונה וכו’.
אפיזודה – אירוע המהווה סטיה מהתוואי העלילתי והדרמטי. מטרתו השהייה והאטת הקצב.
אפילוג – סיום המחזה. התמונה האחרונה של המחזה.
אפיקה – ענף ספרותי ראשי (אפיקה, ליריקה ודרמה) הכולל סוגים וצורות שונים של שירה ופרוזה (אידיליה, פואמה, סיפור קצר, נובלה, רומן, אגדה). האפיקה היא סיפורית עלילתית-תיאורית. בד”כ משולבים בה יסודות ליריים ודרמטיים.
אפיון – כינוי לשיטה ולאמצעים של עיצוב דמויות ביצירה.
אפיון ישיר – תיאור הדמות מפי המספר, מפי אחת הדמויות או מפי הדמות עצמה.
אפיון עקיף – גילוי חיצוני או פנימי הקשור בדמות ומאפשר לקורא להסיק בעצמו מסקנות בדבר האופי והתכונות של הדמות.
בית – חלק משיר המורכב משתי שורות או יותר. הבית מכיל יחידה שירית מקצבית המבטאת רעיון שלם בתמונה שלמה.
בימי הביניים – הבית הוא שורה של שיר הנחלקת לשני חלקים (דלת וסוגר) השווים פחות או יותר באורכם.
בלדה – במקורה שיר-עם. סיפור דרמטי המבוסס על אירוע היסטורי או אגדי-עממי. לרוב מסופר סיפורו של גיבור ברגע משבר או בשעה גורלית בחייו, סיפור המסתיים במוות או באסון בחייו. לבלדה קצב מהיר, אפופת מסתורין ובעלת מתח דמטי.
גיבור – דמות ראשית במחזה או בסיפור (קצר, נובלה, רומן). כיום יש המכנים את הגיבור “דמות ראשית”.
אנטי-גיבור – כינו לדמות מרכזית שאיננה מתנהגת מתוך עצמאות יזומה, אינה מנהלת מאבק אקטיבי ואינה ניכרת בזוהר חיצוני. דמות כנועה, מופנמת ומושפלת. בד”כ אנו תופסים את האנטי-גיבור תפיסה אירונית.
גלישה = פסיחה – מעבר משורה לשורה בניגוד לציפיית הקורא לעצירה, כך שסוף השורה איננו סוף משפט תחבירי.
דובר – הגוף המדבר בשיר. יש 3 גופים הקשורים בשיר:
המשורר – שאינו הדובר בשיר אלא רק מחברו.
הדובר – המוען האומר את הדברים בשיר.
האני הדובר – הדובר המדבר על עצמו. (שיר לירי אישי)
דיאלוג – דו-שיח. בסיס הדרמה ויסוד ראשי בסיפורת. שיחה בין שני אנשים או יותר. הדו-שיח מאפיין את הדמויות הדוברות ומקדם את העלילה בסיפור.
דימוי – ציור לשוני המורכב משני עצמים מתחומים שונים המושווים זה לזה. הקישור בין העצמים נעשה באמצעות כ’ הדמיון, “כמו” ולעתים אף ללא סימן חיצוני. “כעשן לעיניים”.
דמות – כל אחד מן המשתתפים שעוצב ואופיין ע”י המחבר במחזה או בסיפור.
דמות עגולה – דמות המוצגת בתכונות רבות ומגוונות. היא משתנה בהשפעת המאורעות ומתפתחת במהלך הסיפור.
דמות שטוחה – מאופיינת ע”י תכונות מועטות. אינה מתפתחת במהלך הסיפור, ולא חלים שינויים באופייה ובהתנהגותה.
דרמה – יצירה ספרותית כתובה בצורה של דו-שיח (דיאלוג), הנותנת ביטוי לעלילה מרוכזת ורבת-מתיחות, שעיקרה התנגשות (קונפליקט) בין הנפשות הפועלות.
האנשה – אמצעי ספרותי המציג דומם או צומח או בעלי-חיים כאילו הם אנושיים. כלומר, ייחוס תכונות אנוש ללא-אנוש.
הרמוניה – תואם. שלמות ואחדות של התוכן והצורה, העלילה והדמויות, המבנה והמקצב, הלשון והמיצלול, מיזוג של כל מרכיבי היצירה במירב האיזון התפקודי והאסטטי.
הגזמה – ציור לשוני, מגמתו לעורר רושם, תדהמה והתרגשות ע”י הפרזה מעבר לאמת הידועה והגלויה.
השאלה = מטאפורה – ציור לשוני מרוכז. ההשאלה היא סוג של דימוי, היוצר זהות משתמעת בין שני דברים שונים. הזיהוי נעשה בלי כ’ הדימוי או מילת השוואה אחרת. תכונה מסויימת מושאלת ממוצג למוצג ומעניקה לציור החדש משמעות נוספת.
ז’אנר (סוג ספרותי) – נוהגים לסווג את הספרות לסוגים שונים, לתת-סוגים ולצורות. בסיווג הקדום (הסיווג האריסטוטלי) שלושה ענפים: 1) ליריקה (שיר קצר) 2) אפיקה (סיפורים, רומנים) 3) דרמה.
הקשר – קונטקסט – כלל הכתוב, פריט, רעיון או תמונה המוארים ומתפרשים כשהם נבחנים על פי זיקותיהם למסכת כולה. הוצאת דבר מהקשרו עלולה לעוות אותו ולשנות את כוונתו.
חזרה – מילה או צירוף מלים החוזרות פעמיים או יותר לשם הדגשת הרעיון המקצב או החוויה בשיר.
חרוז – מלים בעלות צלילים שווים.
חרוז מבריח – חרוז אחיד המופיע בסיומי הבתים בשירת ימי הביניים ומלכד אותם יחד כמו בריח (יוצר שיר שווה חרוז).
חרוז פנימי – שיוויון או דמיון בצלילי הברות בסופי מלים בתוך השורה.
טור – שורה בשיר.
חריזה צמודה – תבנית שבה חורזים שני טורים או יותר בזה אחר זה.
חתימה – צורת אקרוסטיכון, מתן ראשי תיבות של שם המשורר, משפחתו או ראשי תיבות של כינוי, ברכה או פסוק. בראשי הטורים של הפיוט הביניימי החתימה משמשת כסימן היכר, מעין חותמת של המשורר על שירו.
טרגדיה – מחזה המציג התפתחות הרת-אסון, סבל אנושי, מאבק, שינוי גורל ומוות. גיבור הטרגדיה מודע לבעיותיו והוא נאבק ללא סיכוי להשתחרר מן הנסיבות.
טראגי-קומדיה – מחזה המורכב מיסודות של טרגדיה וקומדיה. מישזר של מימצבים (סיטואציות), דיבורים והתנהגויות מאיימים ומצחיקים.
כותרת – שם או כתובת בראש היצירה. הכותרת ממקדת את הנושא, רומזת למוטיב מרכזי שלו או לנאמר בין השיטין, או להיבט מסויים ביצירה. הכותרת עשויה להאיר את היצירה באור שונה (למשל באור אירוני) מזה הנראה ברובד הגלוי.
ליריקה – שירת הרגש והדמיון, מבע אישי-סובייקטיבי של רגשות המשורר ומחשבותיו.
לשון נופל על לשון – משחק מלים על פי עיצורים וצלילים.
לשון פיגורטיבית – לשון ציורית. המשורר מצייר תמונות במלים, חיותה של השירה היא בהמחשה של מצבים ודמויות, מחשבות, רגשות, רצונות והתנהגויות.
מאמר – חיבור על נושא מוגדר כלשהו. המחבר מפתח את הרעיונות, מסיק מסקנות ומסכם.
מבנה = סטרוקטורה – חזות חיצונית ותפיסת ארגון החומרים ביצירה הספרותית.
מוטו – משפט, פתגם או ציטטה (מהמקרא, מחז”ל, משיר) המופיעים בראש היצירה ומשמשים מעין מפתח להבנת היצירה או להבנת הכוונה של המחבר.
מוטיב – ציור לשוני, יחידה בעלילה, אביזר כלשהו או דמות צדדית, החוזרים ביצירה כמה פעמים ויוצרים קשרי משמעות מעבר למקומם בעלילה. לעיתים המוטיב מניע ומקדם את עלילת הסיפור או המחזה.
מוטיב מנחה = (לייט מוטיב) – רעיון ראשי, המשתלט על שאר המוטיבים ביצירה, מארגן אותם סביבו, מכוון אותם אל המטרה.
מונולוג – חד שיח, דבריו של שחקן אחד במחזה או של דמות אחת בסיפור.
מיטונימיה – פיגורה לשונית. עניינה של המיטונימיה להחליף מושג אחד במושג שני קרוב כדי להגביר את הרושם ולעורר את דמיונו של הקורא (“ציון” במקום א”י, “אדום” במקום נצרות וכו’).
מילה מנחה – מילה או שורש לשוני, החוזרים בתוך הטקסט חזרה רבת-משמעות. העוקב אחר חזרות אלה מתפענחת לו או מתבהרת לפניו כוונת הטקסט.
מסר – רעיון, מידע, בשורה, נסיון לקח – שהכותב מנסה להעביר אל הקורא באמצעות היצירה.
מיפנה – המיפנה הוא חלק מן ההתרה של סבך העלילה, ולפיכך הוא חל בשלבי השיא. ידיעה חדשה, גילוי סוד, התפכחות פתע של הגיבור מחוללים את המפנה בגורלו ובעתידו (לטוב או לרע).
מיצלול – מונח המציין את כלל המרכיבים הצליליים בשיר, כגון: אנפורה, חרוז, אונומטופיאה, אליטרציה.
נובלה – סוג של סיפור קצר, ארוך מסיפור קצר וקצר מרומן.
נקודת תצפית – נקודת תצפית מבטאת את עמדתו של המספר על סוגיו השונים (מספר כל יודע, מספר גיבור, מספר עד) ואת יחסו לעולם המתואר ביצירה. נקודת התצפית אומרת לנו דרך עיניו של מי מוצגת העלילה והיא יכולה להשתנות במהלכה. נקודת התצפית נקראת גם נקודת ראות, זווית ראיה או עמדת המספר.
מספר כל-יודע – יודע הכל על עולמם הפנימי של הגיבורים. יודע מה מתרחש בתוכם ומוסר את רגשותיהם ואת מחשבותיהם. מספר כל-יודע מסוגל לנדוד מגיבור במקום אחד לגיבור במקום שני ולספר מה עשו ומה חשו שניהם.
מספר-גיבור – הוא הגיבור הראשי ביצירה, מדווח ומעיד על חייו ועל דעותיו, מעשיו ועולמו הפנימי.
מספר עד – המחבר בוחר לו דמות אחת והיא מספרת את הסיפור מזווית הראיה המוגבלת שלה. אין מספר זה יודע יותר משיודע הקורא.
סאטירה – יצירה ספרותית שנועדה לבקר מוסכמות חברתיות תוך שימוש באירוניה או בסארקאזם.
סוגר – הצלע השניה של הבית בשיר הביניימי שווה החרוז. מבחינה משקלית בנוי בית כזה משתי צלעות שוות “דלת” (צלע ראשונה) “סוגר” (צלע שניה). החרוז המבריח מצוי רק בסוגר (להוציא את הבית הראשון
