ארה”ב דמוקרטיה ותיקה נוספת שיש בה קשיים במהלך התקופה של בין שתי מלחמות העולם, אך היא מצליחה להתמודד מולן ולשמור על הדמוקרטיה למרות הכל.
ארה”ב מצטרפת למלחמה רק בשנת 1917, היא סובלת כ-116 אלף הרוגים וכחצי מיליון פצועים. למרות שזה נראה מעט, זה נחשב הרבה בעיני האמריקנים. ולכן גובר הלחץ על הנשיא וילסון להמנע מלהתערב בעניינים שאינם נוגעים לאמריקה ולארה”ב.
לכן בלטה הנטייה לחזור למדיניות המסורתית של בדלנות.

חוץ-
בארה”ב בלטה הנטייה לחזור למדיניות של בדלנות. ביקורת רבה הוטחה בנשיא על ההתערבות במלחמה האירופאית ועל תוצאותיה. ארה”ב לא חתמה על שלום וורסאי, ואף לא הצטרפה ל”חבר הלאומים”, שהיה יוזמתו של הנשיא וילסון. בראשית שנות ה-20 התרכזה ארה”ב במאבקה נגד הקומוניסטים.

כלכלי-
היתה פריחה כלכלית ללא תקדים. ההתפתחות הטכנו’, השקעות של אילי הון ומדיניות ליברלית של הנשיאים הרפובליקנים שכיהנו בשנות ה-20 עשו את הכינוי “ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות” לבעל משמעות של ממש. הנשיאים הרדינג, קולידג’ והובר דגלו בסיסמאות “חזרה לנורמליות”, אמריקה לאמריקאים” ו”עסקה של ארה”ב הוא עסקים”. בהתאם לעקרונות מפלגתם הרפובליקנית ראו ביוזמה החופשית עקרון מקודש, והאמינו בזכותו של כל אמריקאי לפעול, להתפתח ולהנות מעושרה של ארצו. הם אפשרו השקעות ללא הגבלה, תוך הגנה על התעשייה ע”י הטלת מכסי מגן, שהכבידו על יבוא מתחריה. ההון הרב להשקעות הצטבר כבר בתקופת המלחמה, שבה מכרה ארה”ב נשק וציוד רב למדינות הלוחמות.
התעשייה סיפקה מוצרים כגון מקררים חשמליים, מכונות כביסה, שואבי אבק, מקלטי רדיו ומכוניות, ואלה שינו את אורח חייהם של האזרחים האמריקנים, במיוחד עקרות הבית הודות לחיבור לרשת החשמל. הביקושים במשק עלו, הן בעקבות הפרסומות חובקות הכל ולא פחות בשל הנהגת שיטת המכירה בתשלומים. הצלחותיהם המסחררות של המפעלים, שנתחברו זה אל זה בתאגידים שחלשו על השוק ועל שוק העבודה בכלל זה- משכו את האזרחים להשתתפות בגיאות הכלכלית. רבים הקדישו את כל חסכונותיהם לרכישת מניות, והבנקים תרמו ל”חגיגה” במתן הלוואות לשם קניית מניות.
אולם גם בתקופת הפריחה שנמשכה 5 שנים (1923-1928), עמדה בצילה הגדל של מצוקה במגזרים השונים. היא פשטה וכרסמה בחלקים גדלים והולכים של החברה האמריקנית עד להתמוטטות הגדולה בסתיו 1929.

חברתי-
בארה”ב התחזקה פעילותם של ארגונים גזעניים, בעיקר ה”קו-קלוקס-קלן”.
החלה הגבלת הגירה לארה”ב מ-1924 (“חוק המכסה הלאומית”) לסדר גודל של 150 אלף איש לשנה, על פי הפרופורציה של הקבוצות האתניות שכבר חיו בארה”ב, בצד המאבק ב”שד” הקומוניסטי התנהל בחברה האמריקנית גם מאבק על הערכים הישנים, ערכים דתיים- נוצריים. בשנת 1919 התקבל תיקון לחוקה, תיקון המכונה “חוק היובש”. האוסר על ייצור ומכירה של מוצרי אלכוהול בכל המדינה. להפעלה הכה קיצונית של המלחמה בשיכרות לא היה סיכוי להצליח, וארה”ב חוותה תקופה ארוכה של מאבק בין עולם הפשע, שהשתלט על עסקי האלכוהול לטובת אוכלוסיית צרכני המשקה, ובין מערכת החוק. אותו מאבק על ערכים בא לידי ביטוי ב”משפט הקופים”, שהתקיים במדינת טנסי, ובו הועמד לדין מורה על שלימד את תורת האבולוציה על פי דרוין, במקום להיצמד לסיפור הבריאה המקראי. כל המאבקים הללו הראו, שגם במדינה הדמוקרטית והליברלית ביותר מאיימת סכנת הקנאות והאי- רציונליות.

תרבותי-
על רקע תיאור קשייהן של הדמוקרטיות השונות יקשה אולי להבין מדוע כונו שנות העשרים
” The Golden Twenties”. אמת, לא בכל מקום השתמשו במונח אמריקני זה, אך ככלל אפיינו את העשור הזה חיים בתוך סתירה פנימית. דווקא באווירה הצינית של אובדן ערכים סיפקו טכנו’ חדשה ומודעות חדשה דרכים חדשות להנות מהחיים. זהו העשור שבו הפכה המכונית לכלי רכב מקובל, התקליט היה לאמצעי המביא מוסיקה אל הבית פנימה, הרדיו הופעל וסיפק מידע הישר אל ביתו של האזרח, והריאנוע היה למתחרהו הגדול של התאטרון- אמצעי בידור בטכניקה חדשה ובעוצמה חדשה. ממש בסוף שנות ה-20 הפך הריאנוע לקולנוע, והתאטרון על מסך הכסף הביא בשורה חדשה למיליוני אנשים. הקולנוע שימש תחליף לתאטרון כאמצעי בידור, אך הוא גם היה מקור להעברת מידע עדכני באמצעות יומני הקולנוע.
הקצב המהיר של השינויים הללו הוסיף עוד על תחושת הארעיות והאינטנסיביות של החברה בעולם התעשייתי. לתחושה זו היו ביטויים בענייני יום יום רבים. ריקוד הצ’רלסטון הפרוע תפס את מקומו של הולס המעודן כצורת הריקוד האופיינית של הבורגנות, ודמות הגיבור האופיינית של העשור היתה זו של צ’רלס לינדברג הטייס האמריקני שהצליח ב-1927 להגיע במטוסו מאמריקה לאירופה לראשונה ללא נחיתת ביניים. בחברה האמריקנית התנהל מאבק על הערכים הישנים, ערכים דתיים- נוצריים.

1918-1922: תקופת מעבר ממלחמה לשלום.

כלכלית-
ארה”ב בזמן מלחמת העולם הראשונה הפכה להיות מעצמה כלכלית, לפני כן היא עוד היתה תלויה בהשקעות מאירופה והיתה מצויה בתהליך של התפתחות אבל לא היתה מעצמה כלכלית. במהלך המלחמה ארה”ב מייצרת נשק, מזון, תחמושת ושאר מוצרים בשביל מדינות ההסכמה, היא מגבירה את תפוקת הייצור שלה בעשרות אחוזים, בסוף המלחמה מדינות אירופה חייבות לה 10 מיליארד דולר. עם סיום המלחמה המדינות החלו להחזיר את החובות (לא כולן ולא את הכל), והחובות הוחזרו בזהב. הדולר האמריקני בתקופה זו צמוד לזהב. מסקנה: הרבה זהב זורם לארה”ב.
הבעיה: ארה”ב פיתחה כושר יצור ענק, חקלאים קנו או שכרו אדמות בשביל לגדל לאירופה, הוסיפו פסי ייצור במפעלים. כעת המלחמה הסתיימה ולכל המוצרים אין שוק. הכלכלה האמריקנית היתה במצב לא טוב. (ועל רקע זה המשבר של 1929).
המעבר מכלכלת מלחמה לכלכלת שלום יצר קשיים בתקופה זו של שלושת השנים הללו, אבל זהב זורם והבורסה בניו-יורק הופכת לגדולה ולחשובה בעולם.

פוליטית-
בשלטון נמצא וילסון, נשיא שנבחר לנשיאות ב-1916 מטעם המפלגה הדמוקרטית, על רקע הבטחה שהוא לא מערב את ארה”ב במלחמה- אך הוא כן עירב ת ארה”ב במלחמה ואיכזב את בוחריו. אח”כ הוא בועידה בפריז, מתנתק מהקונגרס והקונגרס לא מקבל את ההסכמים עליהם חתם בועידות. ארה”ב לא נכנסת ל”חבר הלאומים” וחוזרת למדיניות הבדלנות (= כל עוד אירופה לא מתערבת בענייניה, היא לא תתערב ביבשת אירופה).
וילסון למעשה, לא מצליח להבחר ב-1920, ואיתו נופלת המפלגה הדמוקרטית.
המפלגה הרפובליקנית היא המפלגה השמרנית יותר, דוגלת בדת שמעורבת בחיי האזרח, נגד זכויות שחורים, נגד זכויות לנשים…
המפלגה הדמוקרטית ליברלית יותר, בעד מתן זכויות , ליברליזציה, מעורבות בעולם…
המפלגה הדמוקרטית יורדת מהשלטון, ועד שנת 1933 נמצאת בשלטון המפלגה הרפובליקנית.
עם עליית הרפובליקנים, הופכת הפוליטיקה הפנימית והחיצונית של ארה”ב להיות שמרנית, וזה בא לידי ביטוי בכמה תחומים.

פוליטית- חוץ:
מבחינת חוץ ארה”ב חוזרת למדיניות הבדלנות, היא לא מעורבת באופן רשמי (מטעם הממשלה) בפוליטיקה העולמית והאירופאית, מלבד במה שמתרחש בסין ובאוקיאנוס השקט, יפן), דבר שאולי היה משנה תהליכים ואירועים שקרו באירופה (עליית הפשיזם לסוגיו), הסיסמא היתה “לחזור לנורמליות” ולהעמיד את אמריקה ולא את העולם במקום הראשון, תוך ניתוק והתפרקות מהאחריות למה שקורה שם.

פוליטית- פנים:
המגמה השמרנית מתבטאת גם בפוליטיקה הפנימית של ארה”ב בתקופה זו (1918-1922).
הבדלנות היא לא רק תופעה חיצונית, זו היא גם תופעה פנימית, וילסון ורעיונותיו נכשלו (“14 העקרונות”), בבחירות של 1918 בבית הנבחרים והקונגרס, ונכשלו בבחירות לנשיאות ב-1920. ההשתתפות במלחמה יצרה בחברה האמריקנית אוירה של לאומנות ושנאה, וחשדנות שהחניקה את המסורת הליברלית האמריקנית.
תופעה חדשה בארה”ב- ה”פחד מהסכנה האדומה”, הקומוניזם, האמריקאים רואים את המהפכה בבריה”מ ולא רוצים שהרעיונות יגיעו לארה”ב. הרעיונות הקומוניסטים הגיעו לארה”ב עם החיילים האמריקנים שחזרו מהמלחמה ונחשפו למהפכה הבולשביקית. בארה”ב התעורר פחד אדיר מהקומוניזם משום שהמדיניות האמריקאית היא של כלכלה חופשית (ליברליזם), ללא התערבות מבחוץ (כלומר, אף אחד לא מתערב, תומך, מפקח…), הקומוניזם רוצה שוויון כלכלי ע”י הלאמת כל הרכוש.
כלומר- הרעיונות הקומוניסטים מאיימים על הרעיונות הכלכליים של ארה”ב. הפחד מהקומוניזם הביא על ארה”ב תקופה שבה היא חרגה מההתנהגות הדמוקרטית ומכיבוד זכויות אזרח.
התוצאה- מאסרים ללא צווים, הגליה של מאות קומוניסטים לבריה”מ> חריגה מהדמוקרטיה. כלפי הקומוניסטים נהגו באכזריות גדולה.
במקביל התעצמו ארגונים מהימין, שגם הם בעצם מבטאים משהו באותה תקופה וגם אליהם מתייחסים בחשדנות, אך לא כמו אל השמאל.
עולים הרפובליקנים בראשות הרדינג, קולידג’ ואח”כ הובר.
בתקופה זו מתבטאת השמרנות גם ב”חוק היובש” (1919)= פרוהיבישן> האיסור על שתיית אלכוהול, אין מכירת אלכוהול במקומות ציבוריים. סביב זה מתפתחת המאפיה.

1923-1928/9: “תור הזהב”/ “שנות ה-20 העליזות”/ “תקופת הג’ז”.

פוליטי חוץ:
המפלגה השמרנית בשלטון, ארה”ב במדיניות בדלנית, אבל יש מעורבות במה שקורה בעולם, לא רשמית אבל באופן עקיף (מעורבות כלכלית בועדות דאוס ויאנג, מעורבות פוליטית ביוזמות שלום כמו הסכם בריאן קלוג).

פוליטי פנים:
נמשך העידן השמרני. הנשיאים הרפובליקנים הרדינג, קוליג’ וגם הובר סימלו תקופה אדישה וחסרת חזון שהשאירה את הנהגת המדינה בידי פוליטיקאים שהיו אנשי עסקים בראש ובראשונה, ולא אנשים עם חזון, אידיאולוגיה, רעיונות. כל מה שעניין את הנשיאים האלה היה לעשות עסקים, וזה בא לידי ביטוי גם בפוליטיקה המקומית (במדינות השונות), כל מדינה התעניינה רק במה שקורה בה> אינטרסים מקומיים וחקיקה מקומית.
לכן, חל קרע בתקופה זו בארה”ב, בעיקר בין מדינות הצפון שהיו מתועשת יותר ומיושבות מהגרים לבין מדינות הדרום החקלאיות יותר ובעלי אוכלוסייה כושית גדולה מאוד. הדרום גזעני ופרוטסטנטי וממנו גם יצאו התנועות הגזעניות.

חברתית-
יש שתי תופעות מנוגדות:
מצד אחד- שמרנות, גזענות ואפילו ריאקציה. (חקיקה/אלימות).
מצד שני- מתירנות, התקדמות, עלייה במעמד האישה ובהתנהגות של היום-יום.

ריאקציה (הליכה לאחור) ושמרנות:
שתי תופעות מבטאות את הריאקציה והשמרנות-
1). תופעת החקיקה השמרנית ריאקציונית.
2). תופעת האלימות בחברה האמריקאית.

1). הרקע לחקיקה- בארה”ב היו קיימים מאז היוסדה מיעוטים גדולים (איטלקים, אירים, גרמנים, יהודים, סינים, יפאנים) ארה”ב היתה ביסודה מדינת הגירה, “כור היתוך” (של מיעוטים לעם אחד). בשנות ה-20 קרה משהו למציאות, החברה האמריקאית נסוגה מהפתיחות שלה לקבלת מהגרים ושונים לתוכה. במקום זה עלה שוב מושג שעד היום מוזכר WASP = לבן, אנגלו, סכסי, פרוטסטנטי. מושג זה עולה ורווח בשנות ה-20, וזה גם מסתדר מאוד עם הפחד מהקומוניזם שהוא מתאים למגמת הבדלנות ולהתגברות של הקבוצות הימין הגזעניות והפשיסטיות שעולות מאוד בתקופה זו, והוא קיים כנגד רדיפות של קומוניסטים, היהודים (גוברת האנטישמיות) והכושים.
ישנה סדרה של חוקים כנגד מהגרים חדשים לארה”ב, שהחוקים החשובים בה הם: 1921- שמגביל הגירה לארה”ב יחסית למספר המיעוט שיושב בארה”ב, ב-1924 ישנו חוק שאומר שההגירה צריכה להיות של 150 אלף איש לשנה. ישנו רצון לשמור על האופי האנגלו- סכסי של החברה האמריקאית.
אנטישמיות- האנטישמיות גוברת במהלך שנות ה-20 ובאה לידי ביטוי פיזית: רדיפות והצקות (הקו-קלוקס קלן). פרסומי/תקשורתי: עיתון “היהודי הבינ”ל”- עיתון מפעלי פורד שכלל כתבות וקריקטורות אנטישמיות. נומורוס קלאוזוס: הגבלה של כניסת יהודים למוסדות השכלה גבוהה, וגם למקומות בילוי, פנאי וספורט.
האנטישמיות היתה נפוצה יותר במערב, במרכז ובדרום ופחות במזרח.

2). תופעת האלימות גוברת בצד חוקי ההגירה, והיא נוצרת מכמה היבטים-
א. גזענות ושנאה לקומוניזם: השינאה לקומוניזם שבאה לידי ביטוי בשורה של הלשנות ורדיפות של קומוניסטים ברחבי ארה”ב. אלימות יותר בולטת ואכזרית היתה ע”י הקבוצות הימניות הקיצוניות שקמו בעיקר במרכז ארה”ב. הארגון המפורסם ביותר שקם (עוד בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים), היה הקו-קלוקס-קלן הפעילות שלהם בסתר ונגד החוק. הם פועלים כדי למנוע מהכושים לממש את הזכויות שקיבלו. פעילותם החלה כנגד הכושים, ובשנות ה-20 פעילותם התרחבה כנגד יהודים וקומוניסטים, וכל מי שאיים לדעתם על טוהר החברה האמריקנית. דרך הפעילות היא של טרור והפחדה. מספר החברים נעמד בשנת 1925 בכ-6 מיליון איש.
ב. הגנגסטרים: “חוק היובש” יצר מגמה של אנטי בחברה האמריקאית, כי היא היתה חברה ששותה, והם גם לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות- דמוקרטיה. על בסיס זה קמה בשנות ה-20 תופעה של שתייה בסתר, ועיקוף החוק שיסודות פליליים בחברה האמריקאית עודדו את התופעה ונהנו ממנה. הם יצרו מערכת שלמה של הברחת אלכוהול מקנדה ואירופה בתקופה זו, מערכת שעליה שלט בעיקר עולם הפשע. המרכז הידוע היה בשיקגו, בה קמה ממלכה של פושעים שהשתלטו על העיר (אל-קפונה). אנשי הפשע האלה היו יהודים רבים, איטלקים ואירים. הבעיה היתה שהפושעים הללו לא הסתפקו בשליטה על שוק האלכוהול ומתוך הרווחים משוק האלכוהול הם השתלטו על “שוק” הזנות, פרוטקשיין- גביית דמי חסות מעסקים בכוח. הפרוטקשיין הגנגסטרי והפשע בכלל לא הסתפק לחיות במסגרות שלו (בתי הימורים, בתי-זנות…) הוא רצה לקבל עוצמה נוספת> הפוליטיקה. לכן ישנה תופעה של קניית פוליטיקאים (מקומיים), וקנייה של שופטים ואנשים משטרה בדרגה גבוהה, זה איפשר להם לשלוט באזורים רבים. השחיתות חדרה למשטרה ולפוליטיקה בהמון מקומות, כמו כן השחיתות גם הגיעה לאיגודים המקצועיים.

מתירנות והתקדמות:
אווירת הרווחה והקלילות של להשיג דברים, עלייה ברמות החיים. כל זה הביא לתפישה חדשה על מקומם של השעשועים וההנאה בחיי אדם. עד אז להתבדר, לבלות, היתה זכות ויכולת של עשירים בעיקר, היה להם זמן והיה להם כסף. בתקופה שלנו יש הרבה אנשים בעלי כסף, או שחושבים שיש להם כסף. צורות בידור חדשות נכנסות לאופנה, כמו הקברטים, מועדוני הלילה. שינוי זה היה קשור בשינוי הגדול במעמד האישה. השינוי במעמד הכתיב גם שינוי בהתנהגות ובהתנהלות. מיד לאחר המלחמה קיבלו הנשים את זכות הבחירה והן החלו להגשים למעשה את הזכויות והחירויות בחיי החברה ובחיי הפרט, שהיו עד אז נחלתם של הגברים בלבד; התספורת הקצרה, השמלה הקצרה, מחשופים, יציאה מהמחוך. הנשים לא רק משתנות חיצונית אלא גם במובנים מהותיים יותר. ההתנהגות היומיומית, הדרך של ניהול חייהן לא פיקוח או עם פיקוח קטן יותר. עם עיסוקים חדשים (עד אז אישה לא יצאה עם בן זוג ללא השגחה או בת לוויה). הנשים חופשיות יותר ולוקחות לעצמן ותר חופש בניהול חייהן. בהתנהגותן כמו הנוהג לעשן, לשתות… כל זה הוביל למתירנות: לאופי של חיים שבהם מותר לעשות יותר. זה בא לידי ביטוי למשל בחיי הנישואים עצמם: ב-1890 אחוז הגירושין היה 6% וב-1940 20%. כמו כן זה בא לידי ביטוי בחיי התרבות, בצורת הבילוי, בריקודים, מוסיקה (ג’אז): הסגנון הזה (וצ’רלסטון) מאפיין את התקופה (חופש, התבטאות…). בבסיס של כל זה יש מציאות של חברה מתקדמת, חופש, טכנולוגיה, ובנוסף לכך יש גם הרבה אנטי למה שהיה, אכזבה ממלחמת העולם הראשונה: אנטי לדור הקודם.

כלכלה-
משנת 1922/3 ארה”ב מתאוששת ברוב תחומי הכלכלה שלה; התעשיה והחקלאות. התעשייה מתאוששת מהר, אך החקלאות לא מתאוששת בכלל. (כשארה”ב תתחיל להיות מעורבת במלחמת העולם השנייה, ובסכסוכים ובבעיות שקדמו לה, היא תתחיל לייצר לא רק לאמריקאים). לכן החקלאות נשארת במשבר, החקלאים הפסיקו לעבד אדמות שעיבדו קודם. החקלאים עיבדו וייצרו גם בשביל אירופה במהלך המלחמה, כשהמלחמה הסתיימה הם נשארו עם עודף ייצור, הממשלה האמריקאית הרפובליקנית אינה מתערבת לטובת החקלאים. לכן החקלאות בבעיה, החקלאים לוקחים הלוואות כדי להתמודד עם העודפים, לייצר פחות, הם נכנסים עמוק יותר לבוץ, מבלי שיצליחו להיחלץ.
בתעשיה (המון תחומים והיבטים: מזון, כלים חשמליים, מכוניות, קולנוע…) התעשייה האמריקנית גדלה במהלך שנות המלחמה בערכים של 200%-300%.
הסיבות לגידול האדיר בייצור הן:
1). שימוש בטכנו’ וידע חדשים בתחום הייצור, הכנסה לשימוש רחב את “הסרט הנע”- פס הייצור. האיש המפורסם, הנרי פורד השני, הכניס למפעלים של פורד את שיטת הסרט הנע לייצור מכוניות הפורד דגם T . התוצאה= המוני מוצרים מיוצרים, בעקבות זאת יש הוזלה של המחירים, זה רע מפני ששוק הקנייה הוא מוגבל -השוק לא מוגבל כשיש יצוא למדינות אחרות (לא היה לארה”ב לאן לייצא את הסחורה משום שאירופה הטילה מכסי מגן), ולכן נוצרה בעיה- אין מי שיקנה את כמות המוצרים.
2). הממשלה לא מתערבת ונותנת ליצרנים ובעלי התעשייה, לייצר כתאוות נפשם.
3). מיסים נמוכים במיוחד שהטיל השלטון וביטול הסיוע לנזקקים ולנצרכים.
4). הייצור מופנה לעידוד וסיפוק הצריכה הפנימית (כי אי אפשר להוציא החוצה), תוך עידוד ופיתוח מערכת כוח הקנייה של הציבור> הציבור במשך מספר שנים מתרגל לקנות.
*תוך מספר שנים ערך הייצור בארה”ב עולה מ-24 מיליארד דולר ל-70 מיליארד דולר ב-1929. בתקופה זו של 10 שנים בין מלחמת העולם הראשונה לערב המשבר, חלה עלייה עצומה במספר המיליונרים בארה”ב. מ-4,500 ב-1919 ל-11,00 ב-1929. דוגמא טובה להתעשרות ולעלייה זו: הנרי פורד השני , הבעלים של “פורד” שהכניס למפעליו את מה שהוא קרא הרציונליזציה של הייצור (=ייעול מקסימלי להפקת מקסימום רווח): שימוש בסרט נע, כל פועל עושה פעולה אחת במהלך הייצור והוא מתמקצע בתפקידו. סטנדרטיזציה של המוצר, המוצרים שמיוצרים הם סטנדרטים, דומים לחלוטין אחד לשני, אין שום ייחוד בשום דבר. העלאת משכורות ושיפור תנאי עבודה.
התוצאה: בשנת 1915 פורד ייצר 2.5 מיליון מכוניות ב-1930 ייצר 27 מיליון מכוניות. באותו פרק זמן ירד מחיר המכוניות (דגם T) ב-50% (הרבה מאוד קונים אותה). יציאתן של אלפי ומיליוני מכוניות לכבישי ארה”ב הביאה לפריחה אדירה בכלכלה האמריקנית. המכונית הביאה 4 מיליון מקומות עבודה שפרנסו 20 מיליון משפחות. ייצור המכוניות פתח תקופה של סלילה קדחתנית של כבישים: עוד פרנסה לענפי משנה בכלכלה, עוד מקומות עבודה. התופעה הבולטת ביותר היתה עליית מספר הפרברים (פרבר= בד”כ שכונה או שכונות לא בתוך העיר הגדולה, המרכזית) פרברים מתפתחים כש: א. לאנשים יש כסף. ב. לאנשים יש מכוניות. ג. פיתוח תשתיות> גורמים אלה מאפשרים את המעבר האדיר של אנשים מ”העיר אל הכפר” בין 1924-1929 גדל מספר המשפחות שלהן בתים בבעלותן ולא שוכרות אותם (רובן שקועות במשכנתאות כבדות), מ-11 ל-17 מיליון. כתוצאה מהמעבר לפרברים אנשים צריכים באזור מגוריהם אפשרויות לקנות מוצרים ואז מתפתחים בפרברים ה”כלבו”, מהמעבר לפרברים מתעוררים צרכים חדשים כמו קירור המזון, פחות אפשרויות לעזרה בבית> מכונת הכביסה, שואב האבק.
תעשיית החשמל מקבלת תנופה אדירה. משק הבית מתמכן, זוהי תופעה כלכלית וחברתית חדשה. הקולנוע- התאטרון לא עובר לפרבר ואנשים צריכים בידור והריאנוע נמצא בכל מקום. ב-1927 הוא הופך לקולנוע.

בגדול בכלכלה יש פריחה גדולה, אנשים נמצאים בתקופה של קניות. הדבר הראשון שמעודד את האנשים לקנות הוא שיטת הקנייה בתשלומים שיטה זו נכנסת עכשיו לשיווק של המסחר. שיטה שנייה שמעודדת את הקנייה המטורפת הזו היא שיטת ה-Saleman, סוכן המכירות שעובר מבית לבית ומוכר. והדבר הכי חשוב היה התעמולה, שמתחילה להיות ברדיו, עידוד הקנייה באמצעות סרטים, צילומים…
הדבר האחרון שמעודד את הגיאות הזו היא הבורסה. הגיאות של הבורסה:
בתקופה 1924-1928 עלתה הבורסה האמריקאית ללא הפסקה (בורסה- מקום שבו קונים ומוכרים ניירות ערך, הידועים שבהם הם איגרות חוב ומניות מנייה היא חלק שקונים ממפעל או מחברה. מפעל מנפיק מניות כשהוא רוצה לפתח את המפעל ואין לו כסף או שהוא לא רוצה להשקיע כסף אישי, ואז הוא פונה לציבור. הביקוש למניות של מפעלים בתקופת התפתחותם הוא טוב בגלל שהמפעלים יכולים לגדול, להגביר ייצור. ככל שהמפעל מתפתח הוא מפתח רעיונות, קונה מפעלים אחרים- ערך המניה עולה, בעלי המפעלים צריכים לדעת להשקיע את חלק מהרווחים בחזרה במפעל. הספסור הופך להיות נפוץ בארה”ב בין השנים 1924-1928/9). הבנקים מעודדים את קניית המניות. אנשים הסתבכו בחובות ומכרו רכוש כדי לקנות מניות.

המשבר הכלכלי הגדול

הגורמים למשבר הכלכלי הגדול:
א. השפעת מלחמת העולם הראשונה: לאחר מלחמת העולם הראשונה, ארה”ב התקשתה ליצור קשרים מסחריים עם אירופה, משום שארצות אירופה הטילו מכסי מגן גבוהים על סחורות המיובאות מארה”ב, במטרה לשקם את כלכלתן. חומות מכס משתקים את הכלכלה: הכוונה היא הגנה על הייצור המקומי, אבל זה יוצר בעיה כשכל מדינה דואגת לייצור המקומי שלה וכך נסגרים שווקים, והיצרנים המקומיים מגיעים למצב שיש בו עודף של תוצרת.
אירופה היתה גם חייבת לארה”ב חובות, אך היא לא היתה מסוגלת לשלמם, ושילמה רק חלק (בזהב).
ב. מצבה הקשה של החקלאות: מלחמת העולם הראשונה יצרה אצל החקלאים בעיה של עודף ייצור- הם ייצרו בשביל עוד מדינות ופתאום הפסיקו לקנות מהם. רבים היו לוקחים הלוואות והחובות אליהם התחייבו, חלקם “סחבו” את החובות וחלקם הפסיקו לעסוק בחקלאות. אף אחד לא עזר להם. מיליונים של חקלאים מתרוששים, כוח הקנייה יורד, מפעלים שאמורים לקנות מהם ולא קונים מהם. וכך התעשייה החקלאית נפגעה.
החקלאים הם סקטור חלש לאורך כל התקופה בארה”ב, וכשפורץ המשבר ב-1929 הם “תורמים” את הקושי שלהם להעמקתו של המשבר.
במשך כל שנות ה-20 היה מצב החקלאים בכי-רע. בשווקי אירופה נתקל הייצוא החקלאי האמריקאי בתחרות מצד בריה”מ, שקטפה אז את פירות “המדיניות הכלכלית החדשה” והציפה את השווקים בתבואה זולה. החקלאים שסבלו ממחירי התוצרת החקלאית הזולה מאוד, איבדו את כוח הקנייה שלהם, ולכן לא היו מסוגלים ליצור תוצרת חקלאית מספקת לבתי החרושת למזון, וכך נגרמה אבטלה לאלפי פועלים. החקלאים גם לא השיגו הלוואות מהבנקים, שחששו להלוואות לאיכרים. בנוסף לכך מדינות אירופה, כאמור, הקיפו עצמן בחומות של מכסים, הן להגנה על תוצרתן והן כגמול על מדיניות המכסים האמריקאית.
ג. עודפי ייצור: התעשייה מתפתחת (הרציונליזציה של הייצור)> הייעול והמיכון של הייצור, כלומר, התעשייה מייצרת המון וכך בשלב מסוים יש רוויה, קווי הייצור פולטים המון מוצרים, מהר וזול. המדיניות הליברלית של הממשלה שאומרת לא להתערב בכלכלה, לא טיפלה ועצרה את בעיית עודפי הייצור, ואז כשהצטברו המלאים, ולא קנו, החלה המפולת> מורידים מחירים ואז אין רווחים, מצמצמים את הייצור ומפטרים פועלים, ואז ממשיכים לייצר וממשיכים לצמצם עד שמפסיקים.
התעשייה התפתחה במהירות עקב הכנסת מיכשור מתוחכם והמעבר לשיטת “פס ייצור”. כך קורה שבגלל שיטת האשראי, המאפשר לקנות סחורות, במחיר נמוך מאוד, הצטברו בחנויות ובמחסנים עודפי סחורות, כלומר, הקונה האמריקאי הפסיק לקנות, והייצור לא הותאם לביקושים בשוק.
הייעול גרם גם לאבטלה> המכונות החליפו ידיים פועלות רבות, והיתה כל הזמן אבטלה סמויה (לאנשים אין עבודה, אך למראית עין יש פריחה כלכלית), וכך כשהמשק נכנס למשבר, ישנם כבר מובטלים בשטח, כשהמשבר פורץ פתאום צריך להתמודד עם מסה גדולה של מובטלים (כשחלקם קדמו למשבר).
ד. ריכוז ההון והסבך הכלכלי: מדיניותה המוטעת של הממשלה הפדרלית גרמה לכך שחברות הענק המונופוליסטיות צברו הון עתק, וכך מספר מצומצם של בעלי הון החזיקו ברוב הרכוש של המדינה (30 אלף משפחות עשירות החזיקו ברכוש השווה לרכושם של 11 מיליון משפחות). ברגע שהתמונה היא כזו, מעט אנשים יכולים לקנות (העשירים), והרבה אנשים לא יכולים לקנות, כלומר, נפגע כוח הקנייה שבידי הציבור.
בעיה נוספת במשק האמריקני הקשורה לריכוז ההון, היא שמפעלי הענק שלטו בשוק. ברגע, שמפעל ענק נכנס לקשיים, כל הגורמים הקשורים לו קורסים גם, והם ואכן הראשונים ליפול היו מפעלי הענק המונופולים, נפילתם גררה אחריהם אלפי מפעלים בינוניים וקטנים, שהיו קשורים כלכלית למפעלים המונופוליסטים. רוצה לומר, הכלכלה ה”עצמאית” היתה שייכת רק למפעלים הגדולים וכשאלה נפלו, נפלו כולם אחריהם.
ה. ספקולציות במניות: תופעת קניית המניות- אנשים קונים מניות כי (1)מניות נתנו בזמן קצר רווח עצום בשנים האלה (2)הבנקים נתנו הלוואות לקניית מניות (3)חוש העדר(=אנשים ראו מכרים שלהם קונים ומרוויחים אז גם הם קנו) (4)הנגישות
לקניית מניות נעשתה קלה יותר (בטלפון). וכך המניות עולות.
במקביל המניות נהיו “מניות מנופחות”, מניה אמורה לשקף את מצב המפעל. בשלב מסוים ישנן בעיות במפעלים וישנו הפרש בין מצב המניות למפעלים.

המניות

המפעלים

מפעלים יורדים או נותרים במקום מבחינת ערכם, אך המניות ממשיכות לעלות והפער בין שני הדברים הללו נקרא מניה מנופחת (מניה שלא משקפת את שווי המפעל שעומד מאחוריה). בעיה>>> המפעלים מראים רווחים.
המפעלים במקום להשקיע ב”הון חוזר” במפעל, לפתח את המפעל (הכי חשוב- למצוא שווקים). במקום, הכסף הולך לבורסה ומאחורי הרווחים של המפעלים לא עומד כלום. (במאזנים נראו רווחים). המפעלים במקום להשקיע בעצמם השקיעו הכל בבורסה . הבנקים קיבלו כספים מאנשים/ חברות שהשקיעו את הכסף בבורסה ואז לא היה להם מה להביא להם.

איך לא צפו את המשבר העומד לבוא?
(1) אנשים העדיפו לראות את הטוב, את הפריחה.
(2) אנשים לא ידעו לנתח ולראות את הבאות.
(3) היו גורמים ומצבים שהוסתרו מהציבור.

המשבר הכלכלי החל באופן רשמי ב-24 באוקטובר 1929 כשהבורסה בניו-יורק נפלה, קרוב ל-13 מיליון מניות נמכרו בבורסה. הנפילה החלה עוד קודם אבל בצורה פחות בולטת.
מיליוני מניות איבדו את ערכן, מיליונים ירדו מנכסיהם בין- לילה, הציבור רץ לקחת את כספו מהבנקים- הבנקים סגרו את דלתותיהם, וכך אנשים איבדו את היכולת לתפקד.
מתחילה תקופה של שפל כלכלי- חברתי- תרבותי- פסיכולוגי…
תקופת השפל נמשכה עד סוף שנות ה-30- תחילת מלחמת העולם השנייה.

ביטויי המשבר הכלכלי:
חברתי:
אלפי בתי ספר נסגרו משום שהרשויות לא יכלו לשלם משכורת למורים ולממן את פעילות בית הספר, היות ובימי משבר ירודות ההכנסות ממיסים. בתי ספר נסגרו גם משום שאזורים שלמים התרוקנו מילדים (המשפחות עזבו), לא היה מי שיבוא ללמוד.

תרבותי:
תעשיית הקולנוע נפגעה קשה מהמשבר, וגם בעולם התיאטרון חיפשו דרך להתמודד עם המשבר: המחזה “דרך הטבק” של ארסקין קולדוול, הציג את חייהם העלובים של החקלאים בדרום ארה”ב (1934), ואילו ג’ון סטיינבק העלה ב”על עכברים ואנשים” (1937) את בעיית הפועלים בימי המשבר.

כלכלי:
החל תהליך של שפל מחזורי שגדל והלך- הקטנת הביקושים גרמה לצמצום הייצור ופיטור פועלים, הפועלים לא עמדו בתשלומיהם ותרמו להקטנת הביקושים. כתוצאה מכך המשיך הייצור להצטמצם והפיטורים נמשכו. לאזרחים התברר שהמניות שבהן השקיעו, מאבדות מערכן. הרצון להיפטר מהמניות גרם ריצה אל הבורסה משום שמרגע לרגע חלה ירידה בערך המניות. הלחץ על הבורסה גבר והגיע לשיאו ב”יום חמישי השחור” (24/10/1929), שבו נמכרו בבורסה ב- Wall street בניו-יורק, קרוב ל-13 מיליון מניות. חמישה ימים אח”כ ב”יום שלישי ההרסני”, נמכרו יותר מ-16 מיליון מניות.
עשרות אלפי מפעלים פשטו את הרגל, אלפי בנקים התמוטטו והאבטלה גדלה, עד שהגיעה ב-1932 ל-12 מיליון מובטלים. מאות אלפי משפחות נאלצו לעזוב את בתיהם מכיוון שלא עמדו בתשלומים עבורם, ורבים נדדו בדרכים בחיפוש אחר עבודה.
מחנות צריפים ואוהלים הוקמו במקומות שונים (ערי הובר), וסמלו את המצב הקשה והמשפיל שבו נמצאו כעת המוני בני אדם. אנשים רצים לבנקים (היום יש חוק עולמי שדורש מהבנקים לשמור רזרבות – אחוז מסוים של הפיקדונות של הלקוח). אך לא היה כסף בבנקים משום שהוא הושקע בעסקים ובבורסה, כשהבורסה מתמוטטת הבנק מתמוטט. סיבה נוספת להתמוטטות הבנקים היא ריצתם של האנשים בבת אחת להוציא כסף מהבנקים. כשהבנקים נסגרים המפעלים והעסקים לא יכולים לשלם משכורות, חומרים, אספקה. לכן, כשהבנק נסגר הכל נעצר, והמפעל נאלץ לסגור את דלתותיו.
אנשים פשוטים לא יכולים לקיים פעולות רגילות כמו- קניית מזון, רופאים וכו’… לכן כוח הקנייה של הציבור יורד. בעקבות סגירת המפעלים והעסקים, יש פיטורים רבים ולאנשים אין הכנסה, אין כסף- אנשים לא קונים. עסקים מצטמצמים, עוד אנשים מפוטרים, עסקים מורידים מחירים, מצמצמים ייצור ושוב מפטרים.. ואז בשוק אין כסף, אנשים לא עובדים, לא מקבלים כסף> הכסף נעלם מהשווקים- דיפלציה: מעט כסף בשוק, ערכו בכלכלה עולה. (ההפך מאינפלציה= הרבה כסף וערכו נמוך). דבר זה מגביר את המיתון: משק שעובד בפעילות מתונה, החלשה של פעילות כלכלית.
התופעה הגדולה שמתבטאת כאן היא כמות המובטלים אותו מספר מובטלים שהיה עוד לפני המשבר גדל עכשיו באופן משמעותי ומגיע מ-1.6 מיליון ל-12.8 מיליון מובטלים. המובטלים, שלא קיבלו משכורת, לא יכלו לשלם את המשכנתאות של בתיהם או לא יכלו לשלם שכר דירה. הבנקים לקחו לאנשים את הבתים, ערך הבתים ירד כי לא היה מי שייקנה ואנשים נזרקו החוצה, אנשים הולכים לחפש מקום לגור ומקום עבודה, משפחות שלמות עוזבות. אנשים גרו בצריפים ואוהלים והלכו לחפש אוכל במקומות הכפריים, אך גם שם המצב לא היה טוב. היו המוני הפגנות במקומות שונים.

כיצד הנשיא הובר מתמודד עם המשבר? השלטון על פי הובר, לא צריך להתערב במצב: ליברליזם כלכלי. הובר רוצה המשך של הליברליזם ומתנגד להתערבות של המדינה בכלכלה, לדעתו התערבות זו תוביל לעריצות ולשינוי במשטר.
הובר מנסה להגביר את המעורבות של המדינה בסעד, בעזרה לנזקקים. הוא מקים את “ערי הובר” (התערבות, נסיגה מהליברליזם), העזרה נותנת לנזקקים מגורים זמניים ומדון, מעבר לכך אין עזרה. הובר חושב שצריכים לעודד את הבנקים ואת העסקים- ולא את המובטלים עצמם, הובר לא יכול לעודד אותם מבלי לעודד את המובטלים. פעולות הממשלה לא עוזרות ולא משפרות את המצב. מספר המובטלים גדל, הובר מנסה להוריד חומות מכס מתוך ניסיון להניע את המסחר העולמי. הוא מקים עזרה של מתן אשראי למפעלים מתמוטטים ומקציב סכומים קטנים לעבודות יזומות> אין התערבות אמיתית בכלכלה.

התוצאה: המציאות היא משבר אמון של העם האמריקני בשלטון ובשיטה, יש המון ביקורת שבאה לידי ביטוי בעיתונות, בסרטים, בספרים. אנשים מחכים ומצפים לפתרון ותשובה. זהו מצב מסוכן ומציאות מסוכנת, שממנה נולדים המשטרים הטוטאליטרים.
בארה”ב השם שעולה ומתבלט הוא רוזוולט. היו לגביו המון ציפיות. רוזוולט נבחר לנשיאות בסוף 1932 ומתחיל לכהן בתחילת 1933.

“המערך החדש”-New Deal
R R R= Relief, Recovery, Reform.

התקופה הראשונה- רוזוולט עולה לשלטון וכפי שהוא מבטיח במערכת הבחירות שלו הוא מבצע צעדים לטיפול במשבר. מערכת הצעדים שלו נקראת New Deal – “המערך החדש”. סדר חדש של עדיפויות בחברה האמריקאית, הסתכלות אחרת אל הפרט, ראייה ותכנון לרחוק, מעורבות של המדינה בכלכלה ובחברה. התוכנית הזו מורכבת מכמה היבטים. יש להבחין בין התוכנית עצמה ובין הצעדים שנעשו ב-100 הימים הראשונים שמטרתן היתה להחזיר את האמון של האזרחים בשלטון, הרגעה של ההיסטריה (בעיקר החזרת האמון בכלכלה).
פעולותיו ב-100 הימים הראשונים לשלטונו (חלק מהניו-דיל).
1. רוזוולט אוסף מומחים מכל תחומי החיים מכל קצוות המדינה. הם גיבשו תוכנית והצעות. “Brain trust”- “צוות המוחות”.
2. הוא יצר קשר בינו לבין העם, הוא הבין שהעם צריך הרגעה, לדעת שיש מישהו שדואג ומטפל במצב. “השיחות ליד האח” – שיחות יומיומיות ברדיו בשעות קבועות, בהן היה רוזוולט משוחח עם הציבור ומיידע אותם על הרעיונות בצורה שווה וביחס טוב לציבור.
3. הבנקים כל הבנקים נסגרים (יוצר הרגשה איומה בקרב האוכלוסיה), רוזוולט הבין שיש צורך לפתוח מחדש את הבנקים- חלקם נפתחו עם תקנות חדשות וחוקים חדשים. א. הבנקים צריכים להחזיק חלק מכספי הלקוחות (רזרבה). ב. נוצרה מערכת פיקוח על הבנקים. ג. הפרדה בין בנקים מסחריים שמשרתים את הציבור לבין בנקים שעוסקים בהשקעות.
4. קיצוץ דרסטי בהוצאות הממשל הקיצוצים הם קודם כל בהוצאות הממשלה. הורדת משכורות, פיטורי- בקרב הפקידים הבכירים, חברי קונגרס ועובדי הנהגה. (כך גם השלטון סובל מקיצוצים ולא רק העם).
5. עבודות יזומות = תעסוקה שהשלטון יוזם כדי לצמצם אבטלה, ו/או כדי לפתח תחומים מסוימים כלל מדינתיים, כמו כבישים, ייעור, בנייה ושיפוץ של מוסדות ציבור, פסי רכבת, שדות תעופה, אוטוסטרדות. זה נעשה בצורה של הקמת גדודי עבודה של צעירים בעיקר, 400,000 אנשים הועסקו בכך. הם עבדו בגדודים על פי תחומים. (סלילה, בנייה, שיפוץ), והם קיבלו משכורת מהממשל (הובר התחיל עם זה, אבל רוזוולט מגדיל את התקציב לכך). רוזוולט מקים קרן סיוע למובטלים.
6. פעולה פיסקלית =פעולה או מעשה שקשור בכסף. הורדת ערך הדולר במשק האמריקני יש דפלציה= יותר היצע של סחורות/ מוצרים על פי ביקוש כי לאנשים אין כסף. בשוק לא מסתובב כסף. יש מעט כסף> יקר. ככל שיש יותר היצע יש יותר ירידת מחירים. (בדולר אחד יכולת לקנות דברים רבים). השיתוק במשק נמשך כי לא היה כסף בשוק.
עד אז הדולר האמריקאי היה צמוד לזהב, כלומר, על פי כמות הזהב נקבע ערך הדולר. על כל דולר שארה”ב מדפיסה היא צריכה שתהיה לה כמות זהב שתכסה את הדולר. שמורידים הצמדה לזהב מצמידים מטבע לערך התוצר הלאומי (תל”ג) > התוצר הלאומי בארה”ב נמוך ולכן הדולר יורד ואפשר להדפיס כסף, יש יותר כסף בשוק ונוצרת אינפלציה. בנוסף רוזוולט מקים מוסד שמבקר את ייצו רהדולר.
7. המלצה לבטל את חוק הפרוהיבישן (האלכוהול). רצון לפתוח תעשייה, שהיתה קיימת במילא, אך הלכה כולה לשוק השחור (עולם הפשע) ולרתום את התעשייה למשק הלבן (היו בה רווחים, מקומות עבודה).

תוצאות 100 הימים
1) נבלמה ההוצאה של כספים מהבנקים, הבנקים יכלו לחזור ולתפקד.
2) כוח הקנייה של הציבור הוגבר, בעיקר בזכות העבודות היזומות (אנשים יכלו קצת להנות).
3) הוחזר האמון בשלטון, ביכולת של “השיטה” (במקביל למה שקרה באירופה ולא חזר האמון בשלטון).
התקופה השנייה: משנת 1935 ישנה אכזבה. התפכחות של אנשים והתנגדות לרוזוולט, הניו- דיל נעצר בכמה מובנים ואיתו גם ההתאוששות. מה ש”הציל” את ארה”ב היתה מלחמת העולם השנייה.

תאריכים חשובים בביצוע ה”מערך החדש”:
4 במרץ 1933 פרנקלין דלאנו רוזוולט מושבע כנשיא ארה”ב.

מרץ 1933 הנשיא מציע לקונגרס תכנית להקלת המצוקה בחקלאות.

מרץ 1933 הנשיא מציע לקונגרס קיצוצים בהוצאות הממשל.

מרץ 1933 הנשיא מציע לקונגרס חוק לסיוע למובטלים.

מרץ 1933 מוקם “גדוד עבודה לשמירה על נכסי הציבור” שמטרתו לספק תעסוקה למובטלים בשימור הטבע, במניעת סחף והצפות ובסלילת דרכים.

1933 הבנקים “יצאו לחופשה” כלומר נסגרו ונפתחו מחדש תוך פיקוח יעיל עליהם. הממשל הפדרלי הכריז כי הוא ערב לפיקדונותיהם של האורחים, וכי הבנקים יאורגנו מחדש במתכונת שונה.

אפריל 1933 נערך פיחות הדולר על ידי ביטול הצמדתו לזהב.
(ירידת ערך המטבע גורמת לעליית מחירי המוצרים, ובכך נבלמה המגמה הקודמת של ירידת מחירים. במסחר הבינלאומי עשויה ירידת ערך הדולר להביא להפחתת מחירי התוצרת האמריקנית, ולפתוח בפניה שווקים חדשים).

מאי 1933 “חוק לתיאום החקלאות” (AAA) קובע תוכנית לצמצום הייצור של תוצרים חקלאיים עודפים (חיטה, כותנה, טבק) ומעניק לחקלאים פיצויים עבור הפסקת הייצור. (הרעיון הוא להביא לעליית מחירי המוצרים החקלאיים על ידי הפחתת ההיצע) כמו כן ניתנו לאיכרים הלוואות נוחות.

מאי 1933 מוקמת “רשות עמק טנסי” (TVA) שתכליתה לבצע מפעל פיתוח ענקי באזור הנחשל של עמק טנסי כדי לקדם את התפתחותו. במסגרת תוכנית זו הוקמו סכרים, נוצלו אוצרות מים שלא היה להם שימוש עד כה,נבנו תחנות כוח והופקו כמויות אדירות של חשמל זול. כל אלה העסיקו מספר רב של מובטלים. בנוסף הושקעו מאמצים רבים בקידום חינוכי וחברתי של אוכלוסיית האזור.

יוני 1933 “חוק להבראת התעשייה הלאומית” (NIRA) ביקש להבטיח “כללים של תחרות הוגנת” שיבואו במקום החוקים הקודמים נגד הטראסטים. מגמות החוק היו להעלות את שכר העבודה, להפחית את שעות העבודה ולהגדיל את התעסוקה. מפעל שהסכים לתנאים אלה קיבל הלוואות ומענקים מהממשלה.

יוני 1933 הוקם מינהל לעבודות ציבוריות שנועד לממן עבודות ציבוריות בקנה מידה רחב. בהמשך, בנובמבר 1933, הוקם מינהל נוסף שעלי הוטל לבנות בניני ציבור, ביתי ספר ועוד. כמו כן סופקה תעסוקה לאומנים, סופרים, מוסיקאים וכו’.
כל היוזמות האלה ננקטו במסגרת “מאה הימים הראשונים” של הממשל החדש.
אולם בכך לא תמו פעולות ה”ניו- דיל”, והרי אחדים מהחשובים שבהם בשנים הבאות:

יוני 1934 הוקמה ועדה לאכיפת כללים חדשים בבורסה למניעת ספסרות בעתיד.

יולי 1935 “חוק ואגנר” אשר הכיר במעמדם החוקי של איגודים מקצועיים, התיר משא ומתן קולקטיבי על שכר והקים מועצה ליחסי עבודה שנועדה לשמש בורר בסכסוכי עבודה. חוק זה חייב גם את בעלי העסקים לדון עם נציגי העובדים על הסכמי שכר.

אוגוסט 1935 חוק לביטוח סוציאלי- הנהיג ביטוח אבטלה וזיקנה (לבני 65 ומעלה) והבטיח סיוע לאמהות מיניקות, ילדים בעלי מום, עיוורים וכו’.

אוגוסט 1935 חוק מס הכנסה חדש הטיל מסים גבוהים על בעלי הכנסות גבוהות כמו כן גדלו מסי הרכוש ומסים על רווחי הון גדולים.

צעדיו של רוזוולט:

בתחום הכלכלי:
עבודות יזומות = תעסוקה שהשלטון יוזם כדי לצמצם אבטלה, ו/או כדי לפתח תחומים מסוימים כלל מדינתיים, כמו כבישים, ייעור, בנייה ושיפוץ של מוסדות ציבור, פסי רכבת, שדות תעופה, אוטוסטרדות. זה נעשה בצורה של הקמת גדודי עבודה של צעירים בעיקר, 400,000 אנשים הועסקו בכך. הם עבדו בגדודים על פי תחומים. (סלילה, בנייה, שיפוץ), והם קיבלו משכורת מהממשל (הובר התחיל עם זה, אבל רוזוולט מגדיל את התקציב לכך). רוזוולט מקים קרן סיוע למובטלים.
· השקעת כספים באנשי רוח.

“רשת עמק טנסי” חמישה סכרים שהיו קיימים על הנהר טנסי שופצו ו-20 חדשים הוקמו בשטחן של 7 מדינות אגירת המים מנעה הצפות, שהיו שכיחות באזור, ואפשרה הקמת מערכות השקיה, ולא פחות חשוב- ייצור חשמל בזול. היתה זו המחשה לפעולת הסיוע של המערך החדש- מתן תעסוקה למספר רב של פועלים ובעת ובעונה אחת הקמת תשתית כלכלית באזורים נידחים, שמשקיעים פרטיים לא הגיעו אליהם.

בתחום הפיסקלי (כספים)
נעשתה רפורמה בתחום הכספים בארה”ב הרפורמה נגעה לשלושה תחומים: הבורסה, הבנקים והמטבע (הדולר). מערכת שלמה של חוקים נחקקה כדי להבטיח את הרפורמה הזו, חלק מהחוקים והתקנות נעשו עוד באמצע הימים הראשונים.
הבורסה הועמדה תחת פיקוח של גוף מסוים, לשם כך נקבעו כללים של מסחר במניות.
הבנקים הופרדו הבנקים המסחריים מהבנקים “הרגילים”, נבנתה מערכת פיקוח על הבנקים ונקבע בחוק על חובת רזרבה.
המטבע ביטול ההצמדה לזהב> ירידת הערך שלו.
מס הכנסה חדש הטיל מסים גבוהים על בעלי הכנסות גדולות. כמו כן הוגדלו מסי הרכוש ומסים על רווחי הון גדולים.

בתחום החברתי:
ארה”ב היתה בפיגור אחרי מדינות אירופה בתחום החקיקה הסוציאלית (גרמניה היתה ראשונה). פיגור מכוון משום המדיניות הליברלית (הכללית- חברתית), כלומר, המשטר לא מתערב בחיי החברה והכלכלה של הפרט (עקב כך אין עזרה לא לעניים ולא למשקיעים).
בניו- שיל זה משנה; ארה”ב נכנסת למדיניות אחרת- יש צורך לעזור במידה מסוימת לחלש, ולהתערב בזמני משבר, וזה בא לידי ביטוי בניו- דיל בשני חוקים עיקריים:
· חוק ואגנר- ההכרה בזכות של הפועל להגן על עצמו ולשפר את תנאיו. האיגוד של הפועלים לפני כן היה דבר אסור ולא מקובל, מקום העבודה היה נתפס כרכוש בלעדי של בעל המקום. החוק התיר משא ומתן קולקטיבי על שכר והקים מועצה ליחסי עבודה שנועדה לשמש בורר בסכסוכי עבודה. חוק זה חייב גם את בעלי העסקים לדון עם נציגי העובדים על הסכמי שכר. זה היה משולב עם החוק להבראת התעשייה (NIRA).
· חוקי ביטוח שונים- אבטלה וזיקנה, עזרה ליולדות, לנשים ולשאר נזקקים.
חוק ביטוח לאומי= ניכוי קבוע ממשכורת עובד, יבטיח לו הכנסה חודשית קבועה לאחר פרישתו.
חוק השיכון הלאומי= קבע מדיניות של בניית דירות לבני השכבות הנמוכות. וסייע לבעלי דירות להשכרה כך ששכר הדירה ישאר נמוך.

בתחום החקלאי:
המצב היה קשה מזה כמה שנים. החקלאים התקשו למכור את תוצרתם בשל עודף היצע, ירידת המחירים שהתלוו לכך ופגעי טבע (סופות חול קשות). רבים לא הצליחו לעמוד בתשלומי משכנתאות וחובות, ואיבדו את רכשום שעוקל הממשלה באה לעזרתם:
AAA “החוק לתאום/הסדרת החקלאות” קובע תוכנית לצמצום הייצור של תוצרים חקלאיים עודפים (חיטה, כותנה, טבק) ומעניק לחקלאים פיצויים עבור הפסקת הייצור. (הרעיון הוא להביא לעליית מחירי המוצרים החקלאיים על ידי הפחתת ההיצע) כמו כן ניתנו לאיכרים הלוואות נוחות. החוק לא ממש עזר אלא, מלחמת העולם השנייה.
וכן הוחלט על הקמת רשות מיוחדת רק לחקלאים, דבר ראשון שהם עשו היה להקל על חובות החקלאים רוזוולט קודם עכל עזר לחקלאים על ידי פריסת חובות= החקלאים יכלו להחזיר את החובות שלהם במשך יותר זמן וגם חלק מהחובות לקחה על עצמה המדינה מהחקלאים ושילמה לבנקים. לחלק מהחקלאים ניתנה עזרה כספית, על מנת שיחזירו את החובות לבנקים.
הבעיה השנייה של החקלאות היו מחירים נמוכים של התוצרת כי לאנשים לא היה כסף לקנות והיה עודף תוצרת. ואז מצמצמים את שטחי העיבוד> פחות ייצור> המוצרים יהיו יקרים יותר, בנוסף ניתנו פיצויים על כך שהחקלאים היו צריכים לגדל פחות ולשחוט בע”ח. הענפים שצומצמו: תבואה, סוכר, אורז, טבק, חזירים.
פעולה נוספת בתחום החקלאות: משנת 1938 החלו השלטונות לקנות מחקלאים את המוצרים שלהם, ושמרו אותם לשעת הצורך (המלחמה).
פעולה נוספת: משנת 1937 התקבל חוק שעורר התנגדות עצומה בעיקר באזור הדרום של ארה”ב, שאיפשר לחקלאי לקבל הלוואה כדי לרכוש את המשק שלו, ואז עולה מאוד מספר האיכרים העצמאיים. (בדרום יש הרבה כושים עניים ומרודים, ועכשיו הרבה מהם בעזרת החוק יכלו לרכוש אדמות, דבר שעורר תסיסה רבה בדרום).

התחום התעשייתי:
המגזר הכלכלי הבולט.
ב-1932 ירד הייצור לכדי מחצית מהכמות שהיה 3 שנים קודם. “חוק הבראת התעשייה” (NIRA) איפשר למעסיקים לצמצם את הייצור ולשמור על מחירים קבועים. נקבע גם שכר מינימום ומקסימום ושעות עבודה. נקבעו גם תקנות לגבי עבודת ילדים (שנאסרה) ונשים.
במקביל נעשה פיקוח על כמות הייצור, הכוונה היתה שלמפעלים ניתנו הנחיות (מה לייצר, כמה לייצר, מחירים…), “חוק NIRA” לא הצליח להשיג את מטרותיו- המפעלים הגדולים התחזקו על חשבון הקטנים (רק מפעל גדול היה יכול להרשות לעצמו לקבל עליו את החוק). בשנת 1935 נע מרכז הכובד של “המערך החדש” לסייע בתחום יחסי העבודה. בשנה זו נחקק “חוק ואגנר” על פיו היו זכאים העובדים להקים איגודים מקצועיים ולנהל משא ומתן על הסכמי עבודה. החוק חייב את המעסיקים להכיר באיגודים כמייצגי העובדים. כל מפעל שקיבל על עצמו את האקט הזה קיבל סמל של נשר כחול ועקב כך קיבל מענקים וערבות מהממשלה. מאחורי החוק הסתתרה גם הכוונה של הממשל לעודד כוחות שיאזנו את כוחם של התאגידים התעשייתיים הגדולים. מאותו זמן הפכה תנועת העובדה לגורם בעל השפעה גדולה בכל הקשור ליחסי עבודה. המפעלים למעשה התאוששו יותר בזכות מלחמת העולם השנייה מאשר החוקים שבאו להקל עליהם.

ביקורת/ הערכה על הניו-דיל
הדיעות חלוקות בנוגע להערכת הניו-דיל. ישנם הסוברים שהניו- דיל היתה הצלחה ויש כאלה שחושבים שהוא נכשל.

הצלחה-
1. בעצירת הבהלה (הפאניקה) ובבלימת ההידרדרות.
2. בהחזרת האמון של האזרחים בשלטון: השלטון בתקופת הניו- דיל (הכוונה לשלטון הפיאודלי) התחזק מאוד על חשבון השלטון המקומי (בשנות ה-20 היה ההפך). מוסד הנשיאות (הרשות המבצעת) מתחזק מאוד בתקופה זו וגם אחריה בתקופת מלחמת העולם השנייה. יש שרואים בכל חיוב ויש הרואים בכל שלילה, אבל החיזוק הזה הוא שאיפשר לנשיא לבצע את הפעולות שהוא יוזם ולהתגבר לפחות זמנית על ההתנגדות לניו- דיל. מתפתחת מאוד הבירוקרטיה (מנגנון הפקידות), קמים גופים חדשים המטפלים בבעיות השונות.
3. המדינה מקבלת על עצמה את האחריות על הכלכלה ועל השגת רמת חיים סבירה, מינימלית לכל אזרח. מדיניות הסעד הופכת להיות לעניין מרכזי בחיי אזרחים רבים ומאפשרת להם להרגיש בטחון והזדהות עם המדינה (דברים שהתערערו מאוד בזמן המשבר).
4. מדיניות הסעד להכוונה של הממשלה לא ביטלה את המשטר הקפיטליסטי הליברלי האמריקאי היא רק העמידה אותו תחת פיקוח וביקורת, ומקפיטליזם בלתי מרוסן הוא הפך להיות קפיטליזם מפוקח, על ידי המדינה ומותאם לצרכיה.