פרק 3. מושבה
I. ישוב ראשון:
1) פתח-תקווה, הוקמה על ידי צעירים מה”ישוב הישן” בירושלים, ועולים מהונגריה, בשנת 1878.
II. היסטוריה:
1) בהתחלה המושבות הוקמו ע”י עולים מהעליה הראשונה, שהתארגנו עוד בחו”ל לשם רכישת קרקעות בא”י, מתוך כוונה להתיישב בהן. התיישבות זו התבססה בעיקר על מימון עצמי, והתמיכה הציבורית בהם היתה קטנה יחסית. מטרתם של מייסדי מושבות אלה היתה לחדש בא”י את החקלאות היהודית התפרנסת מעבודה עצמית, אך לא היו להם אמצעים מספיקים למטרה זו. מתיישבים אלה לא ידעו כלום בחקלאות, ולכן הם העתיקו את החקלאות הערבית, שהייתה חקלאות ברמה נמוכה, שהספיקה רק לקיום, ולכן בבצורת לא היה להם אוכל, והרבה לא החזיקו מעמד בתנאים הקשים.
2) בזמן זה בא הברון רוטשילד, שתמך במושבות כספית ובהדרכה חקלאית. בגלל זה השתנתה התעסוקה של המושבות – עיקר התעסוקה הפך להיות המטעים, ורק במושבות הגליל התעסוקה נשארה גידולי בעל. ההכנסות מהמטעים היו גדולות יותר מאשר ההכנסות מגידולי הבעל, אך דרשו לפעמים עבודה רבה יותר, ולכן הם שכרו פועלים ערבים (הסיבה שהם לא שכרו פועלים יהודים תפורט בערך “מושב עובדים”.). היו כאלה אפילו שעזבו את המשק שלהם, ונתנו למשפחה ערבית לגור ולנהל את המשק שלהם.
3) לתרומתו של הברון רוטשילד היו גם השפעות שליליות, כשהחמורה שבהן היא לקיחת האחריות והיוזמה על משקי המושבות ע”י פקידי הברון.
III. רעיון:
1) צורת התיישבות הנהוגה בישראל, המבוססת על עקרון של יישוב חקלאי על יסוד בעלות פרטית.
2) מושבות אלו היו הבסיס לתקופת התחייה. כל היישובים החקלאיים לפני 1910 היו מושבות, ובמשך הזמן הפכו או ליישובים עירוניים או לערים.
3) ראשוני המושבות ומיסדיהן חיו בתנאים קשים ומתו ממגפות, בשמירה על המושבה, ובהתקפות של הערבים.
IV. מאפיינים:
1) בגלל תנאים הקשים בהתחלה, המתיישבים היו חייבים לעשות שותפות בייצור ובצריכה (אצל הבילויים זה בלט במיוחד – הם רצו ליצור קומונה בארץ).
2) לאחר מכן התפרקה השותפות – מכיוון שהמתיישבים היו רגילים מהארץ הקודמת שלהם למשק פרטי, והם ראו בשיתוף דבר הכרחי מכביד, ולאחר מכן כשהתבססו ויכלו לחלק אדמות, הם חלקו את האדמות.
3) חלוקת האדמות נגרמה גם מכיוון שהיו קשיים כלכליים, שכמעט גרמו להתפרקות המושבות, ואז בא הברון רוטשילד שעזר להם כספית ושכנע אותם לוותר על השותפות, מכיוון שהברון ופקידיו לא אהבו את רעיון השותפות.
4) שיטת פקידי הברון גרמה לכך שהמתיישבים הפכו למעין שכירים שהיו תלויים בפקידים, וזה לא מצא חן בעיני המתיישבים.
5) במושבה היו גם בעלי מלאכה וגם פועלים. במשך הזמן חלה הרעה מבחינה חברתית ולאומית, שנגרמה עקב העסקת פועלים ערביים.

V. מושבות נוספות:
1) רחובות
2) ראשל”צ
3) גדרה
4) יסוד המעלה
5) ראש פינה
6) כפר ויתקין
VI. מידת ההצלחה:
1) המושבה הצליחה – זאת הייתה צורת ההתיישבות הראשונה שהייתה בה משק פרטי, וגם היוותה הבסיס לערים שהתפתחו מהמושבה.
2) חלק מהמושבות ממשיך להתקיים כמושבות עד היום (יסוד המעלה, ראש פינה)

פרק 4. חומה ומגדל
I. יישוב ראשון:
1) כפר חיטין, ע”י ארגון הקוצר ב- 7/12/1936.
II. רעיון:
1) חומה ומגדל הוא שם ל- 53 ישובים חקלאיים (שרובם קיבוצים). מכיוון שהבריטים רצו להקפיא את היישוב היהודי בארץ, המוסדות הלאומיים החליטו לפתוח במבצע נרחב של התנחלויות באזורים שהיו אסורים ליישוב יהודי לפי הספר הלבן.
2) יישובים אלו הוקמו תוך יום אחד בגלל שלשלטון התורכי היה חוק שאם מקימים בית תוך לילה אחד, אפילו בשטח אסור, יישאר, וגם בגלל שהיו מקומות מבודדים מיהודים, והיה חשש שהבריטים יפריעו להקמת יישובים אלה.
3) היישובים האלו נקראים “חומה ומגדל” בגלל מרכיביהם הבולטים – חומה – לוחות עץ וביניהם חצץ, ומגדל – מגדל התצפית ששימש לתצפית, איתות ושמירה.
III. מאפיינים:
1) לפני העלייה למקום הכינו את כל חלקי המבנים – מבנים, שלדים של צריפים, מגדלי תצפית וכו’, שהובאו יום לפני העלייה למקום שבו עמדו להקים את היישוב החדש.
2) מקימי היישוב ומתנדבים שבאו מהכפרים הסמוכים עלו בשיירה למקום ההתיישבות, ובערב היישוב כבר היה בנוי. הרבה פעמים הערבים הפריעו לעבודה.
3) במבצע “חומה ומגדל” השתתפו כל זרמי ההתיישבות. בביצוע השתתפו קרן היסוד, קק”ל, מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, המרכז החקלאי של ההסתדרות ועוד מוסדות וגופים אחרים.
IV. מידת ההצלחה
1) צורת התיישבות זו הצליחה בכך שהודות למבצע חומה ומגדל הורחבו בהרבה גבולות בישוב היהודי.
2) מבצע זה גם גרם לכך שהישוב היהודי חדר להרבה שטחים שהיו מוזנחים עד אז, וגם הביא לכך שאזורים שהיו מופרדים עד אז התחברו ביניהם.
3) בעזרת מבצע זה הושגו מטרות מדיניות וביטחוניות חשובות.
V. יישובים נוספים מצורת התיישבות זו:
1) שדה נחום
2) שער הגולן
3) גינוסר
4) בית יוסף
5) מסדה
6) משמר השלושה
7) טירת צבי
8) עין גב
VI. כיום:
1) אין צורת ההתיישבות כזו כיום, מכיוון שב”ה רוב שטחי א”י נמצאים בשליטתנו, ולא צריך יישובים כאלה.

פרק 5. קיבוץ
I. יישוב ראשון:
1) עין חרוד, 1921.
II. רעיון:
1) התיישבות על קרקע מדינה, הניתנת למשק בחכירה. בקיבוץ העבודה עצמית, יש שותפות מלאה הכוללת:
I) בעלות משותפת על כל אמצעי הייצור.
II) ארגון משותף לכולם על הייצור והשירותים.
III) אחריות משותפת לסיפוק הצרכים החומריים (כגון אוכל), והרוחניים (כגון תרבות).
IV) העיקרון המנחה הוא שכל חבר נותן הכי הרבה שהוא יכול לקיבוץ, ומקבל את כל מה שהוא צריך, בתנאי שהתנאים מאפשרים זאת.
III. מאפיינים:
1) הגרעין המייסד ל הקיבוץ הוא כ- 30 משפחות.
2) הארגון בקיבוץ הוא דמוקרטי לחלוטין – יש אסיפות שבהן כל חבר מצביע, וההחלטה מתקבלות לפי רוב. האסיפה הזו היא המוסד העליון והמכריע בכל התחומים. ההנהלה המעשית נתונה בידי המזכירות הכללית, הנבחרת ע”י האסיפה. יש גם ועדות הנבחרות ע”י האסיפה, הפועלות בנושאים שונים של חיי הציבור, כגון: ועדת המשק, ועדת החינוך וכו’. יש גם מרכז משק הנבחר גם הוא ע”י האסיפה, האחראי על הניהול המשקי של הקיבוץ.
3) עד סוף מלחה”ע הראשונה הוקמו מעט קיבוצים, ולא היה שיתוף פעולה ביניהם.
4) רק אחרי מלחה”ע הראשונה הוקמו הרבה קיבוצים ע”י יוצאי תנועות נוער.
5) הרבה קיבוצים כאלה התארגנו בהתחלה כקבוצות עובדים, ורק אח”כ הקימו גם קבוצות חקלאיות.
6) בשנות ה- 30 הייתה עליה גדולה לארץ, וגבר המאבק הביטחוני והמדיני של היישוב היהודי בא”י , ואז נעשה הקיבוץ לצורת ההתיישבות הנפוצה ביותר, מכיוון שאז היו צריכים לייבש ביצות ולהתנחל בשטחי ארץ חדשים, והקיבוץ היה פתרון טוב מכיוון שהיה צורך בעבודה משותפת. באותו זמן הייתה גם בעיית בטחון קשה.
7) בשנים שלאחר מלחה”ע השניה (תש”ה-תש”ח) קלטו הקיבוצים אלפי ניצולי שואה, וחלקו של הקיבוץ בהתיישבות היהודית הגיע ל- 7.5% . הקיבוץ מילא תפקיד ומרכזי במאבק היישוב היהודי על עליה, התיישבות, בטחון, ועצמאות מדינית. לאחר הקמת המדינה קטן החלק של הקיבוצים ל- 3.5%, ואז נטלו צורות ההתיישבות החדשות תפקידים ביטחוניים שהקבוץ מלא עד כה.
8) מאז שנות ה- 60 הייתה התאוששות בתנועה הקיבוצית – מכיוון שבני החברים נשארו בקיבוץ כחברים חדשים, ובעקבות הקמת קיבוצים חדשים בגולן, בבקעת הירדן וברצועת עזה לאחר מלחמת ששת-הימים.
9) מבחינה כלכלית כיום הקיבוץ הוא יחידה חקלאית-תעשייתית גדולה, המנוהלת בצורה מקצועית, מתקדמת, ויעילה. המשק הכלכלי, הסובל מחוסר כוח-אדם, מעדיף ענפי חקלאות שבהם לא צריך הרבה כוח אדם – ואפשר להשתמש בהרבה מכונות (כגון כותנה), כדי שלא יצטרכו להעסיק עובדים שכירים. גודל הלול ורפת בקיבוץ הוא בהתאם למשק המודרני. כיום יש לרוב הקיבוצים גם מפעלי תעשיה שהוקמו כדי לאזן הוצאות, וכדי לספק תעסוקה לנשים, לנכים, ולקשישים, ולשם משיכת עובדים צעירים לקיבוץ.

IV. התנועות הקיבוציות:
1) רוב הקיבוצים קשורים לתנועות קיבוציות.
2) התנועות קשורות במפלגות ובדעות פוליטיות, ומאוגדים באיגודים ארציים ובאיגודים בין-קיבוציים.
3) אלו הם התנועות הקיבוציות:
4) הקיבוץ הארצי השומר הצעיר:
I) נוסד: 1927.
II) מס’ הקיבוצים: כ- 70 קיבוצים.
III) תנועה זו צמחה מתוך תנועת השומר הצעיר, אך מאז יסוד המפלגה (1946) הועברו הסמכויות למפלגת מפ”ם.
IV) הקיבוץ הארצי השומר הצעיר נבנה ע”י תנועת הנוער “השומר הצעיר”.
5) הקיבוץ המאוחד:
I) נוסד: 1927 – בעקבות איחוד קיבוץ עין-חרוד עם הקיבוצים של יוצאי תנועת הנוער “החלוץ” בחו”ל, והסתדרויות תנועות הנוער החלוציות.
II) מס’ הקיבוצים: כ- 70 קיבוצים.
III) בתנועה זו נמצאים הקיבוצים הגדולים בארץ – גבעת ברנר, יגור, ובית השיטה. הקיבוצים הגדולים שהוזכרו קודם תואמים את אחד העקרונות של הקיבוץ המאוחד, הדוגל בהתיישבות משותפת של חבריו בישובים קומוניסטיים גדולים ופתוחים. הוא גילה יוזמה רבה בתחום ההגנה, וחלקו הגדול במיוחד בהקמת הפלמ”ח ובאחזקתו. הקיבוץ המאוחד רואה עצמו כממשיך דרכה ההיסטורית של מפלגת “אחדות העבודה” ואנשי מפא”י הביאו בשנת 1951 לפילוגו – כמה מהקיבוצים פרשו והתפצלו ל”חבר הקבוצות” (שהפך ל”איחוד הקבוצות והקיבוצים”). כמה קיבוצים התפצלו – חלק מהקיבוץ נשאר ב”קיבוץ המאוחד”, וחלק מהקיבוץ עבר ל”איחוד הקבוצות והקיבוצים”.
IV) הקיבוץ המאוחד נבנה ע”י תנועות הנוער: “הנוער העובד והלומד” ו”מחנות עולים”.
6) איחוד הקבוצות והקיבוצים:
I) נוסד: 1951, ע”י איחוד “חבר הקבוצות” עם “איחוד הקיבוצים” שהתפצל מ”הקיבוץ המאוחד” (כמו שכתוב לעיל).
II) מס’ הקיבוצים והקבוצות: כ- 80 קיבוצים וקבוצות. רוב חבריו הם חברי מפא”י לשעבר.
III) איחוד הקבוצות והקיבוצים נבנה ע”י תנועות הנוער: “גורדוניה”, “מכבי צעיר”, “הנוער הציוני”, “הבונים”, “הנוער העובד”, “התנועה המאוחדת” וה”צופים”.
7) הקיבוץ הדתי:
I) נוסד: 1937, ע”י “הפועל המזרחי”.
II) מס’ הקיבוצים והקבוצות: כ- 10 קיבוצים וקבוצות.
III) ייחודו של הקיבוץ הדתי הוא בשמירת מצוות התורה, והשלטתן בחיי החברה והמשק הקיבוציים.
IV) הקיבוץ הדתי נבנה ע”י תנועת הנוער “בני-עקיבא”.

8) התנועות הקיבוציות משתפות פעולה ביניהן במסגרת “ברית התנועה הקיבוצית”, ובמסגרות אחרות. עיקר שיתוף הפעולה הוא בתחום הכלכלי, בתחום החינוכי, ובתחום התרבותי.
V. מידת ההצלחה:
1) הקיבוץ הצליח בכך שזהו יישוב עם שיתוף בכל, שעזר במאבק היישוב היהודי על עליה, התיישבות, בטחון, ועצמאות מדינית, ועזר בייבוש הביצות.
VI. כיום:
1) הקיבוץ כיום הוא כבר לא כמו שהיה פעם – כבר מזמן הילדים ישנים עם הוריהם, ובכל שנה מתפרק עוד יסוד של הקיבוץ (פעם לא העיזו לדבר על זה שכל אחד יקבל משכורת שונה, והיום זה עומד לקרות), כך שיכול להיות שבעתיד הקיבוץ יתפרק. הרעיון החקלאי של הקיבוצים הולך ונעלם, ואת מקומו תופסים התעשייה, התיירות, ומתן שירותים.
VII. קיבוצים נוספים:
1) קיבוץ הגושרים
2) עין צורים
3) יד מרדכי
4) גן-שמואל
5) גבת
6) קיבוץ עמיר
7) כפר-בלום
8) חולדה
9) קיבוץ נען
10) בית רימון
11) חפץ חיים.
VIII. הקבוצה:
1) הקבוצה שווה לקיבוץ בכל מה שנכתב קודם, אך הגרעין המייסד שלה הוא בגודל של כ- 7 משפחות.
2) הקבוצה הראשונה: דגניה א’.
3) קבוצות נוספות: דגיה ב’.

פרק 6. מושב עובדים

I. יישוב ראשון:
1) נהלל, הוקם ב- 1921.
II. היסטוריה:
1) בני העליה השניה היו ברובם צעירים, חסרי אמצעים, שהגיעו בלי משפחותיהם לארץ.
2) הייתה להם בעיה לקיים את הרעיון שבגללו באו לארץ (הסיף הראשון בחלק ג’ ב”מושב עובדים”), מכיוון שהכלכלה של א”י אז עמדה על יחידות קטנות, כשרוב המתיישבים עסקו בחקלאות – המסחר לא היו היה מפותח, ולא היתה תשתית טובה.
3) היחסים בין האיכרים לפועלים לא היו טובים: האיכרים לא אהבו את זה שהפועלים יתערבו במושבות, והפועלים חשבו שהאיכרים נכשלו במשימתם העיקרית – להיות עובדי אדמה (מוסבר בערך “מושבה” מדוע הם לא עבדו את האדמה) .
4) בגלל הסיבה שתוארה קודם ובגלל ששכר הפועלים היה גבוה יותר והכשרתם החקלאית היתה פחות טובה – האיכרים העדיפו את הפועלים הערביים.
5) בגלל שהאיכרים העדיפו את הערבים, הפועלים לא יכלו להחזיק את עצמם, וחיפשו דרכים אחרות להתפרנס.
6) בהתחלה הם חשבו להקים משקי עזר ליד המושבות (כמו נחלת יהודה ליד ראשל”צ). הרעיון במשקי עזר אלה היה שהפועלים ימשיכו לעבוד במושבות, ויפתחו משקי עזר בעזרת משפחותיהם, שיספקו להם את צרכיהם. רעיון זה לא הצליח מכיוון שלא היה לפועלים מספיק כסף להקים משקי עזר ולתחזק אותם.
7) בשנת 1908 נפתח ביפו המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית, בראשותו של ד”ר ארתור רופין. משימתו העיקרית של משרד זה היתה לקדם את ההתישבות בארץ. רופין ראה שלרוב הפועלים אין הכשרה חקלאית, ואין להם כסף ואמצעים, ולכן הוא הציע להקים חוות הכשרה שיכשירו את הפועלים, וכך הם יוכלו להתקבל לעבודה אצל האיכרים במושבות. הוא הציע גם להקים קרן שתלווה לפועלים כסף בתנאים נוחים להקמת משקי עזר ליד המושבות לאנשים שאין להם אמצעים שירצו לעבוד כאיכרים זעירים במשקים משפחתיים שאינם משקי עזר. פעולה זו נועדה לעודד את יישוב הקרקעות שניקנו ע”י קק”ל. האיכרות הזעירה הייתה אמצעי חשוב ליישוב צפוף ולקליטת עולים.
8) האגרונום יצחק וילקנסקי שניהל אחד מחוות ההכשרה שתוארו לעיל עשה ניסויים בטיפוח גידולים וזני בעלי חיים. וילקנסקי גם הגיע למסקנה שאין עתיד למשקי פועלים המבוססים על משקי עזר, בגלל שאין לפועל זמן לטפח את המשק הזה, ובעונות השפל הוא לא מספיק לפרנס את בעליו. בגלל זה הוא הציע לעבור למושב חקלאים עצמאיים שבו יוכל המשק המשפחתי לספק לבעליו תעסוקה במשך רוב ימי השנה, והכנסה מספקת כך שלא יצטרך לעבוד בעבודה אחרת בחוץ (חוץ מהתקופה הראשונה) במשק כזה לא לא יצטרכו פועלים נוספים. כך פיתח וילקנסקי את המשק המעורב, שבמרכזו ענף הרפת, ששימש אח”כ כבסיס כלכלי למושבי עובדים.
9) למרות זאת, הפועלים לא הסתפקו ב”שיבה אל האדמה”, אלא הם רצו ליצור חברה חדשה המבוססת על שיוויון ואחווה, חברה שבה כל אחד חי על משק פרטי ויש עזרה הדדית, וכך נוצרה החברה של מושב העובדים. עקרונות אלו באו לידי ביטוי בעקרונות העבודה העצמית, האחריות ההדדית ובדפוס המשק המשפחתי.
10) המבנה הרעיוני והמעשי של המושב התפתח בהדרגה בדיונים בחוגי הפועלים. את מבנה זה מיצה בכתב אליעזר יפה, בחוברתו שהתפרסמה ב- 1919. אולם, ביצועו של רעיון זה התחיל אחרי מלחה”ע הראשונה, כאשר ההסתדרות הציונית חידשה את פעילותה ההתישבותית בא”י, והחלו להתארגן הגרעינים הראשונים של מושבי העובדים. בשנת 1920 נרכשו אדמות בעמק יזרעאל ע”י יהושע חנקין, ובשנת 1921 הוקם מושב העובדים הראשון (נהלל בעמק יזרעאל)
III. רעיון:
1) להקים מושב בארץ שיהיה בנוי מעובדים עבריים.
2) צורת התיישבות המשלבת את יסודות ההתיישבות הפרטית והשיתופית, על קרקע לאומית. במושב העובדים העבודה עצמית, יש עזרה הדדית בין התושבים, והקנייה והשיווק משותפים.
3) את רעיון מושב העובדים העלה ארתור רופין.
IV. מאפיינים:
1) החקלאות היא המקור העיקרי של התעסוקה וההכנסה.
2) המשק הוא פרטי .
3) העבודה – עצמית .
4) יש עזרה הדדית בין במתיישבים.
5) יש שיתוף בשירותים.
6) יש במושב העובדים בחירה בצורה דמוקרטית לראשי היישוב.
7) כל משפחה מחזיקה חלקת אדמה ומנהלת בנפרד את המשק שלה. עם זאת האדמה אינה פרטית אלא נמסרת בחכירה. כל משפחה מתכננת את המשק שלה לבד, אך קיימת שותפות בעזרה הדדית, שיווק התוצרת, ורכישות הקשורות במשק. במושב עובדים יש שיתוף עבודה בענפי ייצור מסוימים.
8) היישובים שהוקמו אחרי נהלל עד סוף שנות ה- 30 הוקמו, כמו נהלל, בעמק יזרעאל (כגון: כפר יחזקאל). בתחילת שנות ה- 30 הוקמו עוד הרבה מושבים בשרון וביהודה. המושבות האלה הוקמו במסגרת “התיישבות האלף” – מבצע שמטרתו ליישב 1000 משפחות של פועלים חקלאיים, שפעלו במושבות.
9) מושב עובדים היווה מסגרת מתאימה לפתרון “בעיית” העלייה – לא היה איפה לאכלס את העולים מהעלייה ההמונית, והיה צורך לספק מקורות פרנסה לעולים.
10) המתיישבים הוותיקים ארגנו גרעיני עולים, ועזרו לעולים להקים עשרות מושבים חדשים ברחבי הארץ. גם בגלי העלייה הבאים קמו עוד מושבים, וגם נוסדו עוד מושבים לאחר מלחמת ששת-הימים.
11) רוב המושבים שקמו אחרי קום המדינה התבססו מבחינה כלכלית וחברתית במשך הזמן, והם חשובים בכלכלת הארץ.
V. מושבי עובדים נוספים:
1) כפר יחזקאל
2) שפיר
3) כפר הרא”ה
4) מצפה
5) כנרת
6) כרכור
7) באר יעקב
8) מגדל
VI. מידת ההצלחה:
1) כן – זה עזר בקליטת עולים, וכמו שנאמר קודם מושבי העובדים נהפכו לחלק חשוב בכלכלת ישראל.

VII. כיום:
1) ישנם מושבי עובדים שהתבססו ומצליחים מאד במימוש הרעיון המקורי, אך ישנם לא מעט כאלה שסובלים מקשיים כלכליים, וע”כ נאלצים לצאת לעבודה בעיר.
2) צורת התיישבות המבוססת על שילוב של קיבוץ ומושב עובדים.
3) את רעיון המושב השיתופי הגה ד”ר א. רופין, בשנת 1913.

פרק 7. מושב שיתופי
I. יישוב ראשון:
1) כפר חיטים, הוקם בשנת 1936.
II. רעיון:
1) צורת התיישבות המבוססת על שילוב של קיבוץ ומושב עובדים.
2) את רעיון המושב השיתופי הגה ד”ר א. רופין, בשנת 1913.
III. מאפיינים:
1) במושב שיתופי המשק שייך לכולם, וכולם עובדים במשק, יש שיויון ומשק משותף כמו בקיבוץ, וצריכה משפחתית כמו במושב עובדים. את הכסף מחלקים לפי גודל המשפחה.
2) המושבים השיתופיים שייכים “לתנועות המושבים”, ויש גם ועדה משותפת של כל המושבים השיתופיים.
3) בשנת 1976 המושבים השיתופיים היו מחולקים בתנועות המושבים כך:
I) תנועת מושבי העובדים: 11 מושבים שיתופיים.
II) העובד הציוני: 10 מושבים שיתופיים.
III) הפועל המזרחי: 10 מושבים שיתופיים.
IV) פועלי אגודת ישראל: 2 מושבים שיתופיים.
V) חירות-בית”ר: 5 מושבים שיתופיים.
VI) האיחוד החקלאי: 4 מושבים שיתופיים.
IV. מושבים שיתופיים נוספים:
1) מולדת
2) משואות יצחק, ניר גלים, בני דרום, מבקיעים
V. כיום:
1) כמו מושב עובדים.

פרק 8. כפר
I. יישוב ראשון:
1) פתח תקוה, 1878.
II. רעיון:
1) כפר הוא ישוב קבע חקלאי, בדרך כלל לא כ”כ גדול, שעיקר העיסוק של תושביו הוא החקלאות.
2) יש להבדיל ישובים שבמקומם אפשר לנצל אוצרות טבע אינם מוגדרים ככפר בדיוק, למרות שבדרך כלל קוראים להם כך (כפרי כורים, כפרי דייגים וכו’). בישובים אלו אורח חייהם של התושבים שונה מהכפר שתואר בהתחלה.
III. מאפיינים:
1) יישוב נקרא “כפר” כאשר יש בה עד 2000 תושבים.
2) הכפר תלוי בעיר הסמוכה לה: התפתחות העיר מביאה להתפתחות הכפר.
3) הקמת הכפר בצורה המרוכזת גורמת לקשר בין התושבים, כך שכל אדם בכפר בד”כ מכיר את כל האנשים האחרים בכפר, וגם מקל על עיבוד השדות. לעומת זאת הקמת הכפר בצורת הפיזור (כך שיהיה שדה ובאמצעו בית) גורם לריחוק, לכן את הכפרים החדשים בונים בצורה של פשרה.

I) בניית הכפר בצורת מעגל, שבמרכזו המוסדות הציבוריים, לידו כביש, ולידו הבתים כשמאחוריהם חלקות אדמה, שהולכות ומתרחבות ככל שמרחיקים. יתרונות צורה זו הן בעיקר ביטחוניות – אפשר להזהיר את אנשי הכפר כשמשהו רע קורה, וגם בגלל שיותר קצר להגיע למרכז הכפר.
4) הכפרים היהודיים היו חשובים מאוד מבחינת ישובה של א”י במאה ה- 19. היהודים ישבו בכפרים בעיקר בגליל. ברבע האחרון של המאה ה- 19 משה מונטיפיורי, אברהם בינוש ואגודת הסטודנטים בקשו אישור להקמת 50-100 כפרים בארץ ממחמד עלי.
5) עבודת האדמה שהיא העיסוק העיקרי של רוב תושבי הכפר, מעצבת את התכונות האופייניות לחברה הכפרית. גודלו של הכפר מוגבל מבחינה מספרית, משום תלותו בגודל היחסי של האדמה שברשות התושבים. החברה הכפרית היא כמו קבוצה משפחתית שכונתית, שבה כל אחד מכיר את השני. השלטון הכפר (תואם העירייה) בנוי מאנשים שמוכרים לכל אחד בכפר, ולא (כמו בעיר) על אנשים שנבחרו רק בגלל מעמדם. הגורמים העיקריים לקביעת סמכותו של איש למוסד כזה בעיקר הוא ותק המשפחה בכפר, הישגים בעבודה, נכסיו, וכשרונו לנהל את עניני הכלל.
6) בכפר ממלאים התושבים תפקידים בעלי אופי קהילתי, המהווים גרעין לשלטון המקומי. צורת המוסדות לשלטון המקומי ותפקידם תלויה בדרגת ההתפתחות של החברה.
7) בצד הכלכלי – בכפר המסורתי המשק מספק לבעליו את רוב צרכיו. אספקה עצמאית זו נותנת עצמאות כלכלית לכפר. את הדברים החסרים קונים מבעלי המלאכה שגרים בכפר.
IV. מידת ההצלחה
1) צורת התיישבות זו הצליחה ורואים זאת בכך שהיא אחת מצורות ההתיישבות היחידות שהיו מקום המדינה וקיימת אף היום.
V. כפרים נוספים:
VI. כיום:
1) כפי שנאמר קודם עדיין יש כמה כפרים בארץ למרות שמספרם מועט, אך גם כפרים אלו הם לא הכפרים הקלאסיים – הכפרים במלא מובן המילה (כפי שפורט קודם). הדבר הקרוב ביותר בארץ לכפר קלאסי הוא המושבה.
כפ”ת – כפר תעשייתי
VII. ישוב ראשון:
1) יעד, 1974.
VIII. רעיון:
1) הכפ”ת הוא כפר משותף המבוסס על תעשיה ושירותים, ולא על חקלאות. רוב הכפ”תים ממוקמים במקומות שאין בהם קרקע טובה לחקלאות, ואין בהם הרבה מים – לכן הם ממוקמים ברמת הגולן, בגליל המרכזי, בשומרון, בבקעת הירדן ובגוש עציון.
2) הוגה רעיון הכפ”ת הוא סטף ורטהיימר.
IX. עקרונות:
1) להיות קואופרטיביים.
2) המפעלים יהיו בתחומי האזור הכפרי, ובבעלות המתיישבים.
3) המתיישבים חייבים לעבוד בכפר מגוריהם או בגוש היישובי אליו משתייך הכפר.
4) הכסף להקמת המפעלים – מהמוסדות הלאומיים, ולכל עובד יוקצה אותו סכום כסף – על פי העיקרון הנהוג לגבי יחידות חקלאיות. המתיישב לא צריך להשקיע כסף, כדי שיהיה שיוויון בהתחלה.
5) הכניסה לכפ”ת אינה חופשית, ומותנית בהסכמת חברי היישוב ובאישור המוסדות המיישבים.
X. מאפיינים:
1) הכפ”תים (בד”כ) קמים בקבוצות של 5-8 כפ”תים, בתוספת 2 מרכזים דוממים (מרכז דומם יוסבר בסוף הקטע). דבר זה נובע מכך שהתעשייה דורשת הרבה כוח אדם, וגם שטח גדול – ובגלל זה הכפ”תים מוקמים בגושים, שיאפשרו ריכוז של כמה מפעלים במקום אחד. הקמת הכפ”תים בגושים נותנת יתרון נוסף – מכיוון שיש אוכלוסייה גדולה – רמת השירותים גבוהה יותר מאם היו מוקמים לא בגושים. ב- 1984 הכפ”תים היו מתוכננים כך:
I) ברמת הגולן: גוש הכפ”תים: אניעם, ארשח, כפ”ת ג’.
II) בגליל המרכזי: גוש הכפ”תים בחבל שגב: יעד, שכניה, מנוף, מורשת, קורנית, עצמון, יודפת, שגב ח’.
III) בבקעת הירדן: גוש כוכב השחר: כוכב השחר א’, ב’, ג’.
2) גודל כל כפ”ת מתוכנן ל- 250 דונם, וגודל כל מרכז דומם מתוכנן ל- 100 דונם. גושים אלו נבנים בשלבים:
I) שלב א’: נבנים 1-2 כפ”תים, ותעשיה לידם.
II) שלב ב’: מקימים את מרכז השירותים של הגוש, בונים עוד 2-3 כפ”תים, ומפתחים את התשתית התעשייתית.
III) שלב ג’: גומרים לבנות את מה שנשאר – מרכז תעשייתי, ועוד כפ”תים.
3) הכפ”ת התפתח בסוף שנות ה- 60, מכיוון שאנשים רצו אווירה כפרית ולעבוד בתעשייה – דבר שהיה מגביל מאוד את מי שהיה עושה את זה בכפר הרגיל. וגם לאחר מלחמת ששת-הימים נתווספו עוד הרבה שטחים שרצו ליישב, וברמת הגולן אין אדמה טובה לחקלאות והרבה מים. הכפ”ת נוצר גם מכיוון שהגיעו עולים חדשים, שהיו רגילים לצורת החיים בכפר, וחלקם לא עסק בחקלאות. ב- 1981 היו 15 כפ”תים, כשרובם ישובים קהילתיים, ומקצתם ישובים שיתופיים. ישנם הבדלים בין צורות השיתוף, אך יש כמה דברים שווים. הדברים השווים הם:
I) בעלות המדינה על הקרקע.
II) עבודה עצמית.
III) בעלות משותפת של האגודה השיתופית ושל העובדים על אמצעי היצור, השירותים, ונכסי הציבור.
IV) פעילות משותפת ומאורגנת במכירה, באספקה, בחינוך, ובתרבות.
V) פיקוד על המועצות המקומיות.
4) בכפ”תים שהם מושבים שיתופיים יש כ- 150-200 משפחות, ובכפ”תים שהם ישובים קהילתיים – עד 300 משפחות. כל משפחה מקבלת בית מגורים עם גנה. המבנים שווים בגודלם אחד לשני. רעיון הכפ”תים הועלה ע”י מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית ב- 1973.
XI. מרכז דומם:
1) מרכז זה הוא מרכז בין-כפרי לא מאוכלס, שתפקידו לספק שירותי חינוך, ושירותים ציבוריים (אישיים ואחרים), ותעסוקה בתעשייה ומלאכה. מרכז זה נוצר כדי שאפשר יהיה לנצל את היכולת של כל הכפ”תים ביחד.
XII. מידת ההצלחה:
1) צורת התיישבות זו לא הצליחה – הוא לא התקבל ע”י המתיישבים בגלל מבנהו, ואי התאמתו לכישורי המתיישבים בגלל מבנהו, מכמה סיבות:
I) בני המושבים לא אוהבים את רעיון הכפ”ת כפתרון חלופי למושב, ולבני העיר אין הכשרה מקצועית בנושאי התעשייה, דבר שהביא את המיישבים למכור או לסגור את מפעלי התעשייה אל האגודה של היישוב, שבו עבדו החברים כשכירים.
II) רוב המתיישבים העירוניים חיפשו בכפ”ת את הפרבר יותר מאשר את התעשייה.
III) חוסר ההתאמה בין תכנון הכפ”ת לציפיות האוכלוסייה, ואי יכולתם של המוסדות המיישבים לממש את הפיתוח התעשייתי בקצב והספק הנדרשים, הביאו לשינוי בתכנון המקורי של הכפ”ת.
2) עם זאת הכפ”ת יצר תשתית שאפשרה להפריד בין מגורים לתעסוקה בכפר, ומהווה בסיס לצורות התיישבות כפריות שבהם עיקר העיסוק הוא תעשיה ושירותים, ולא מלאכה.
XIII. יישובים נוספים:
1) יעד
2) שכניה
3) מנוף
4) מורשת
5) קורנית
6) עצמון
7) יודפת
8) אניעם
9) ארשח
10) שגב ח’

פרק 9. מצפה
I. היסטוריה:
1) בשנות ה- 40 הוקמו בנגב 4 מאחזים שנקראו “מצפים”, נועדו לבדיקת האפשרויות החקלאיות בנגב.
2) בשנות ה- 50 הוקמו מצפים שנועדו להזהיר על שרפות ביערות, שהוקמו בעיקר בגליל ובפרוזדור ירושלים. רק מסביב למצפה יודפת התפתח גם ישוב חקלאי.
3) בסוף שנות ה- 70 הקימו הרבה מצפים בגליל, כדי שיתפתחו ליישובי קבע, ויוסיפו לאכלוס הגליל. 28 המצפים שהיו עד 1981 חולקו כך:
I) לאורך גבול הצפון: 8.
II) גוש תפן: 2.
III) גוש צלמון ובקעת סכנין: 8.
IV) הגליל המערבי: 3.
V) גוש שגב: 4.
VI) גוש ציפורי: 3.
4) רוב המצפים היו אז בשלב מתקדם של הקמה, וחלקם מיושבים.
II. רעיון:
1) בשנים 1979-1980 הקימו תוך זמן קצר עשרות יישובים שנקראים מצפים. המצפה הוא לא צורת יישוב מסוימת, אלא ליישובים בעלי צורות ארגוניות שונות. האישור להקמת המצפים ניתן ב- 30 באפריל 1979.
2) המצפים הוקמו על אדמות המדינה, בד”כ על אדמות שקשה לחרוש אותם, או על ראשי גבעות שלא מתאימות לצרכים חקלאיים.
3) המצפים הוקמו במטרה לקדם את פריסת האוכלוסייה היהודית בגליל הררי, וגם כדי לשמור על קרקעות המדינה.
4) בגלל הסכמי השלום חשבו שהממשלה מתכוונת לחזק את היישוב היהודי ביו”ש, והממשלה הראתה בכך שהיא מחזקת את הגליל.
5) משיכת אוכלוסייה לאזור.
6) עיבוי הגבול עם לבנון.
III. מאפיינים:
1) מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית הייתה היוזמת, המבצעת, והמממנת הגדולה ביותר של המצפים.
2) המצפים הוקמו כישובים זמניים, בלי להתחייב מה יהיו צורות הקבע שלהם, ומתי יהפכו ליישובי קבע.
3) האכלוס הראשוני היה של 7-15 משפחות, שהתיישבו במבנים זמניים, ועם תשתיות מינימליות.
4) חלק מהצפים הוקמו במקומות שהיו צריכים להיות יישובי קבע, חלק במקומות חדשים, וחלק תוכננו להישאר גם בעתיד במסגרת קטנה.
5) התנועות המיישבות של המצפים הם מכל הקשת הפוליטית.

IV. מצפים נוספים:
1) אבירים
2) אלון הגליל
3) גילון
4) גיתה
5) הושעיה
6) הילה
7) הררית
8) חרשים
9) טל-אל
10) טפחות
V. כיום:
1) כיום ממשיכים לפתח את רעיון המצפים, ע”מ לממש את הצורך ביהוד הגליל.
VI. מידת ההצלחה:
1) המצפים הצליחו לשמור על האדמה היהודית בגליל, ויש הקוראים להם “חומה ומגדל” של שנות ה- 80.

פרק 10. ישוב קהילתי
I. רעיון:
1) הישוב הקהילתי קם עקב רצון של אנשים לצאת מן העיר ומהמסגרות העירוניות, אך שיהיה משק פרטי (ולא משותף כמו בקיבוץ).
2) היישוב הקהילתי קם גם בגלל ש”גוש אמונים” רצה להתיישב ביהודה ושומרון.
II. מאפיינים:
1) הישוב הקהילתי הוא ישוב הנהנה מעצמאות רבה, ומתלות מועטת באגודה השיתופית, שבה כולם חברים.
2) בד”כ ביישוב קהילתי יש 200-300 משפחות. האנשים ביישוב הקהילתי עובדים בתוך תחומי היישוב, כשכל אחד עצמאי (לא כמו בקיבוץ). תקנון האגודה השיתופית מבטיח את שמירת אופיו של היישוב, ומגדיר את היחסים בין הקהילה לחבריה.
3) בגלל המבנה החברתי שלו – כל אחד הוא יחידה עצמאית – מקימים את הישובים הקהילתיים בקבוצות. הנה דוגמאות לקבוצות כאלה (נכון ל- 1981):
I) על גב ההר: דותן, מעל הנחל, אלון-מורה, תפוח, שילה, אריאל, עפרה, בית אל, בית חורון, תקוע ויתיר.
II) במורדות ההר המערביים: קדומים, קרני שומרון, נוה צוף.
4) הקבוצות האלו נבנות כדי להבטיח רמת שירותים גבוהה, יגדל מספר המפרנסים המועסקים באזור, יהיו יותר אפשרויות לעבודה, ותעלה רמת הביטחון. בשלב הסופי של הקבוצות יוקם מרכז דומם (ההגדרה של מרכז דומם – בכפ”ת וגם כל הדברים האלה דומים מאד לכפ”ת).
5) מה שלמדו עד עכשיו הוא שאכלוס הישובים הקהילתיים בקבוצות שוות מבחינה תרבותית, ומעורבותן בתהליך התכנון מבטיחים קליטה טובה יותר של המתיישבים.
III. יישובים קהילתיים נוספים:
1) רעות
2) מכבים
3) בית אל
4) מצפה יריחו
5) קרני שומרון
6) מצפה גבעון
7) לבונה
8) חלמיש
9) נווה צוף
IV. כיום:
1) כל מה שנאמר כאן נכון גם כיום.
V. מידת ההצלחה:
1) כן, הוא הצליח – יש כיום הרבה ישובים קהילתיים.

פרק 11. היאחזויות
I. ישוב ראשון:
1) נחל עוז, 1951.
II. היסטוריה:
1) 3 ההתישבויות הראשונות היו נחל עוז (ברצועת עזה), גונן (ברמת הגולן), ויוטבתה (בערבה). 3 היישובים האלה הוקמו באזורים שהיו מוקדי בעיתיות בטחונית.
2) בסוף 1953 נגמר הגל הראשון של התיישבות הנח”ל.
3) ב- 1955 עלו ההיאחזויות לכיש, אמציה ונחושה כדי לחסום את החדירה העוינת מצד הר חברון אל חבל לכיש.
4) ב- 1956 רצו לחסום דרך פלישה אפשרית של מצרים לנגב – והקימו 7 היאחזויות (כש- 4 מהם פורקו זמן קצר לאחר מכן).
5) אחרי מבצע קדש הוקמו 2 היאחזויות בשארם א-שיך ובאופירה.
6) לאחר 1960 קק”ל אימצה את רעיון ההיאחזויות כחלק ממגמת הפיתוח שלה, בסיוע כספי של יהודים מחו”ל. באמצע שנות ה- 60 הוקמו עוד היאחזויות במקומות בעלי חשיבות בטחונית. עד מלחמת ששת הימים הוקמו 34 היאחזויות ע”י צה”ל, כשמתוכן 14 הפכו ליישובי קבע אזרחיים. לפני מלחמת ששת-הימים, ואפילו במהלכה, עמדו ההיאחזויות מול 3 חזיתות (מצרים, ירדן, סוריה).
7) לאחר מלחמת ששת-הימים הוקמו פחות היאחזויות, עד למהפך בשלטון ב- 1978. לאחר המהפך הוקמו עוד הרבה היאחזויות ליד הקו-הירוק במטרה לעבות אותו.
III. היאחזויות פלמ”ח:
1) נקודה שהוקמה ע”י יהודים במקומות בעלי חשיבות בטחונית בסוף תקופת המנדט הבריטי בארץ.
2) הקימו את ההיאחזויות במטרה לשמור על שטחים בפני הערבים.
3) ההיאחזויות הוקמו באזור מסוכן מבחינה בטחונית, כדי שיבטיח את הישובים היהודיים שלידו, וכדי לשמור את הכבישים ביניהם.
IV. רעיון:
1) ההיאחזויות הן מצד אחד מחנה צבאי, ומצד שני – גרעין לישוב אזרחי בעתיד.
2) ההיאחזויות הוקמו באזורים בעלי חשיבות מדינית או בטחונית, שעדיין לא מתאימים ליישוב אזרחי – יש התישבות בולטת לאורך הקו הירוק.
3) ההיאחזויות דרשו תנאים מינימליים של קרקע מים, כוח אדם ותקציבים שיחזיקו את היישוב, ותקציבים לפיתוח.
4) היה ריכוז מיוחד של ישובים מול רצועת עזה כדי לעבות מקומות עם ריכוזי אוכלוסיה גדולים, ולמנוע הסתננויות.
5) מטרת הקמת ההיאחזויות היא לשלב התיישבות חקלאית באזורים בהם יש בעיה של בטחון.
6) היאחזויות הנח”ל הוקמו ע”י הצבא.
7) אחרי מלחמת ששת הימים מגמת ההתיישבות הייתה להתפרס מעבר לקו הירוק, ויישובי הנח”ל הוקמו ע”מ להגן על האזורים החדשים.

V. מאפיינים:
1) בגלל היותם ישובים ביטחוניים ריכוזם הבולט הוא לאורך הקו הירוק, במיוחד מן הקטעים שהיו בעייתיים מבחינה מדינית, כמו במורדות רמת-הגולן ושפך הירדן לכינרת.
2) נערים שגויסו לצבא, ובסוף תקופת האימונים, נשלחו ע”מ לשמש גרעין בהתיישבות הנח”ל. אותם נערים עברו הכשרה חקלאית, מלווה בפעולה תרבותית מאומצת – כדי להביא את כולם לאותה רמה תרבותית ,חלוצית וכו’. אל הגרעין הנ”ל הצטרפו מתנדבים יחידים שאינם מאורגנים בגרעינים.
3) האיש שעמד בראש מקימי ההיאחזויות היה אליק שומרוני, שבן-גוריון הפקיד אותו על הקמת אגף הנוער והנח”ל במסגרת משרד הביטחון.
4) הנח”ל היה נאמן למורשת הפלמ”ח, אך סיגל אותה לצרכים החדשים של צה”ל בהנחיית התנועה הקיבוצית.
5) במהלך הגיבוש של הגרעין, הבנים היו טרודים בפעילות מבצעית, והבנות מילאו תפקידי מנהלה ושירותים.
VI. מידת ההצלחה:
1) ההיאחזויות מילאו את תפקידם – הם היו גורם חשוב מאד בפיתוח ההתיישבות בכלל, ובהגנה לאורך קו הגבול בפרט.
VII. יישובים נוספים:
1) גונן
2) יוטבתה
3) גיתית
4) מכורה
5) רועי
6) מבוא שלה
7) גלגל
8) משואה
VIII. כיום:
1) כיום כמעט ואין בנית היאחזויות חדשות.

פרק 12. עיר
I. העיר העברית הראשונה (מתקופת ההתישבות החדשה):
1) תל-אביב, 1909.
II. רעיון:
1) מקום התישבותי שאינו מבוסס על עבודה חקלאית, אלא על תעשיה ושרותים כפי שהיה נהוג במקומות אחרים בעולם, כמו אירופה.
III. מאפיינים:
1) האכלוס העירוני זול יותר מדיור חקלאי, ודורש פחות מקום – כולל בניה רב קומתית המאכלסת כמות גדולה של תושבים על שטח קרקע מצומצם.
2) ניתן לאכלס עיר בקצב גבוה, במהירות, דבר שהתאים לקצב העליה שהיה גבוה.
3) יישוב עירוני זוכה להכרה כשמספר תושביו עולה על 19000, וכ- 1/3 מהמשפחות אינם עוסקים בחקלאות. יישוב זוכה לפעמים למעמד של עיר גם בגלל שיקולים אחרים, כגון: חשיבות המקום, “פרוטקציות” וכו’ הכרה במעמד עיר מזכה את היישוב בתקציבים גדולים יותר – ובמקרים חריגים של עיירות פיתוח מעניקים את המעמד גם לפני שהיישוב צובר את הכמות המינימלית הקבועה בחוק.
4) העיר אינה מזוהה עם ארגון פוליטי כלשהו – בשונה מההתישבות העובדת.
5) העיור בארץ לא זכה לתשומת לב מספקת בראשית ההתישבות החדשה בארץ ישראל – ובמשך שנים רבות בוצע ללא תכנון. ערים חדשות התפתחו רק בשלבים מאוחרים בתולדות ההתישבות בארץ – שנים אחרי קום המדינה.
6) רק הערים שנבנו מאוחר יחסית נבנו תוך תכנון ארוך טווח (ערד, אשדוד, כרמיאל, אריאל ולאחרונה מודיעין). מרבית הערים בארץ לא תוכננו כראוי – ונבנו טלאי על טלאי.
7) בהשוואה לערים בעולם – בערים שלנו אין חלוקה ברורה לפרברים – פרבר קיט, פרבר אקדמי (צמוד לאוניברסיטה) וכו’.
8) בערים גרים מרבית תושבי הארץ.
9) הכמות הגבוהה יחסית של תושבים שגרים בעיר בתוספת אחרים שבאים לעבוד בה ולנהל עסקיהם מחייבת פיתוח תשתיות מתאימות – שבמרבית ערי הארץ מצויות בפיגור לעומת הצרכים הצומחים במהירות (דוגמא – תחבורה המונית – עדיין אין רשת רכבות הולמת המאפשרת לאנשים להסתדר בערים ללא מכוניותיהם הפרטיות.
IV. מידת ההצלחה:
1) רוב האוכלוסיה בארץ מתגורר בערים – עובדה המעידה על הצלחת העיר.
2) קשה לחשוב על מדינה מודרנית ללא ערים מפותחות.
3) מרבית הערים פוגעות באיכות הסביבה – אדי פליטה של כלי רכב, עשן מפעלי תעשיה כבדה ועוד.
4) ערים מפותחות מספקות סביבה נאותה לעסקים ארציים ובין לאומיים.
5) מוסדות אקדמיים וכן מרבית מוסדות הציבור מרוכזים בערים – ומאפשרים התפתחות תרבותית וחברתית מודרנית.
6) הערים איפשרו קליטה של עולים רבים בקצב גבוה שאינו אפשרי בצורות התישבות אחרות.

V. ערים נוספות:
1) ירושלים, צפת, יפו, טבריה, עכו, חיפה – ערים עתיקות או ישנות.
2) אילת, באר שבע, אשקלון, אשדוד, דימונה, ערד, נתניה, הרצליה, רמת גן, בני ברק.
3) חדרה, פתח תקווה, ראשל”צ, רחובות – מושבות שהפכו לערים.
4) דימונה, בית שאן, בית שמש, שלומי, שדרות, אופקים – עירות פיתוח.
VI. כיום:
1) הערים הולכות ומתפתחות – בערי גוש דן יש התפוצצות אוכלוסין.
2) סממנים מודרניים רבים ערים: תשתית כבישים משופרת (בפיגור), עסקים, מפעלים, מוסדות שלטון (ממשלתיים ועירוניים).
3) הערים החדשות יותר – מתוכננות יותר.
4) מודיעין – “עיר העתיד” מצויה בשלבי הקמה – ראשוני התושבים התאכלסו בקיץ האחרון – ועל פי התכנון תהיה העיר הרביעית בגודלה בארץ (גדולה מבאר שבע!!!!).