להלן הדיון לגבי מצע מפלגת “ישראל בירידה” בעקבות ערעורם של ראשי מפלגת “ישראל בירידה” בבית המשפט העליון לגבי פסילתם להתמודדות בבחירות הבאות על ידי יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת.
1. “המפלגה תפעל לחיזוקו של עקרון הפרדת הרשויות.”
מחד, כל פעולה לחיזוק הפרדת הרשויות היא מבורכת, רצויה ואף הכרחית לשם קיום אורך
חיים דמוקרטי במדינה כאשר כל גוף פועל בתחום שיפוטו ואינו מתערב או נוגס חלק
בריבונותו על הגוף השני. מאידך, עצם העובדה שגופים אלה עובדים לשם מטרה אחת
מצריכה קשרי גומלין בין הגופים לשם פעולה שוטפת ובכדי שלא יפעלו לכיוונים שונים
ויחמיצו את המטרה העיקרית – בניית חברה דמוקרטית ושוויונית במדינת ישראל תוך
שמירה על העקרונות שהוצהרו במגילת העצמאות.
2. “המפלגה תפעל לשלילת קצבאות ילדים מכל זוג הורים ששניהם לא שירתו בצה”ל או בשירות לאומי.”
לדעתי, סעיף זה שולל את אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, אמנם מדינת ישראל הוקמה על הרעיון הציוני של בית לעם היהודי, אך אל נא נשכח את הציבור הערבי-ישראלי ואת זכויותיו במדינת ישראל כאזרחים שווים גם אם אין הם משרתים בצה”ל.
בנוסף, לא ניתן להתעלם ממקרים בהם אזרחים יהודים – ישראלים לא שירתו בצה”ל מסיבות רפואיות ו/או מצפוניות, דתיים חרדיים שרובם אינם משרתים, עולים חדשים שעלו בגיל שאינו מחייב ו/או אינו מאפשר גיוס לצבא, נשים שהרו ו/או נישאו טרם גיוסן ועוד.
נכון הוא הדבר כי מדינת ישראל נוסדה על ערכי הציונות כאשר הצבא היווה גורם משמעותי, מכריע ואידיאולוגי להישרדותו של העם היהודי ובכינון מדינת ישראל בארץ ישראל, אך אין זה מבטל או אף מפחית כהוא זה, ואף אסור שיבטל או יפחית בכל מידה שהיא, מערכיה הדמוקרטיים של המדינה.
לכל אדם הזכות והחובה לנהוג כמצפון ליבו ועל פי חוק המדינה, אך אל לה למדינה ליזום חוק אשר מגביל את חופש האדם וחירותו, מבטל זכויות אזרח, מפלה ומטיל סנקציות ישירות ועקיפות על ההורים וילדיהם ובמקרים מסוימים יכול אף לסכן את התא המשפחתי במצוקה כלכלית.
על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו סעיפים 1, ו- 8, ומגילת העצמאות:
סעיף 1: “זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.”
סעיף 8: “אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו”.
ממגילת העצמאות: “…תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות…”
מכאן, כי אין לפגוע בזכויותיו של אדם, יש להבטיח חופש מצפון מתוך הכרת האדם כבן חורין, ואין לפגוע בזכויותיו של אדם אלא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש ולכן לדעתי אין למנוע להפחית ו/או לשלול זכויות הניתנות לכל אזרח במדינה וכי מעשה כזה תכליתו אינו ראויה והוא עולה במידה רבה על הנדרש. במילים אחרות, אין שום קשר בין זכות אזרח לקבל קצבת ילדים לבין שירותו או אי שירותו בצה”ל.
3. “המפלגה תפעל להענקת עצמאות מלאה לראש הממשלה, כך שהכנסת לא תוכל להעבירו מכהונתו בכל רוב שהוא. כמו כן, יינתן לראש הממשלה זכות וטו על חקיקה”.
הצעה זו במצעה של המפלגה עומדת בניגוד מוחלט לחוק יסוד: הממשלה, (סעיפים 7, 8ב’, 14ג’), בסתירה להווייתה הדמוקרטית של מדינת ישראל המוצגת במגילת העצמאות ובניגוד לעקרון הפרדת הרשויות אשר מהווה אבן פינה של הדמוקרטיה (כמו שכבר הזכרתי בסעיף 1).
חוק יסוד: הממשלה.
סעיף 7: “כהונתם של ראש הממשלה ושל השרים תהיה לתקופת כהונתה של הכנסת שעמה נבחרו, ובבחירות מיוחדות לתקופת כהונתה של הכנסת המכהנת אותה שעה, והכל זולת אם נקבע אחרת בחוק יסוד זה”.
סעיף 8ב’: “מי שכיהן כראש ממשלה שבע שנים רצופות לא יהיה מועמד בבחירות לראש ממשלה שבסמוך לאחר מכן”.
סעיף 14ג’: “וזו לשון הצהרת האמונים של ראש הממשלה: “אני (השם) מתחייב כראש הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כראש הממשלה ולקיים את החלטות הכנסת”.
כאמור, בעצם ההצעה ניתן לראות כי ראש הממשלה, לפי הסעיף הנ”ל במצע המפלגה, באם היה מתקבל, היה ראש המדינה, המחוקק והשליט הטוטליטרי. והרי זה עומד בסתירה לחוקי היסוד של מדינת ישראל שראש הממשלה כפוף לחוקי המדינה, אינו יכול לכהן מעל שבע שנים בשום מצב, אינו יכול להטיל וטו על חקיקה כי אינו נמצא מעליה אלא יתרה מכך הוא כפוף לה, או לחלופין מעל לכנסת או מעל הרשויות השונות כולן לשם העניין. אם היה מתקבל חוק שכזה הוא היה מבטל את העובדה שמדינת ישראל נוסדה כמדינה דמוקרטית שפועלת על פי עקרונות השוויון, החירות, הצדק והשלום, והופך אותה למדינה טוטליטרית המונהגת על ידי עריץ יחיד וכל יכול.
4. “המפלגה תפעל לשלילת כוחו של בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על תקפותם של חוקי הכנסת”
הצעה זו, באם היתה מתקבלת, היתה מבטלת את הביקורת השיפוטית במדינת ישראל, הופכת את הכנסת לריבון במדינה ואת בית המשפט למעין “בובה על חוט” של המחוקקים. הפעלת עקרון ריבונות הכנסת וביטול הביקורת השיפוטית במדינה, כאשר במצב כזה החוק הוא העליון (בלי להתחשב האם ההצעה השלישית לגבי ראש הממשלה התקבלה, כי אז הרי ראש הממשלה היה מעל הכל), מכיוון שאין שום גורם מעליו. המשמעות הנובעת מכך בהכרח היא כי לכנסת במקרה זה יש כוח בלתי מוגבל, היא מעל הכל וכל יכולה. (ריבון). בנוסף, פירושו של דבר שלרשות השופטת אין ביקורת שיפוטית על תקפות החוק והיא אינה יכולה לשנותו ו/או לבטלו, אלא רק לפרשו.
בנוסף, החלטת יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית התבססה על הלכת ירדור ועל הלכת ניימן 2 (משנת 1988) וברצוני להביא את תמצית דבריהם של השופטים בפסקי הדין כדוגמא, בניסיון להאיר את הנושא באמצעות נושאים דומים שעלו לדיון בבית המשפט העליון.
פסק הדין של ירדור: “…ג. (1) בשלב הנוכחי של המדינה מבטאים הדברים הנ”ל את חזון העם ואת ה”אני מאמין” שלו ומחובת בית המשפט לשוותם לנגד עיניו בשעה שהם באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה.”
(2) “משמעותו של אותו “אני מאמין” הוא שדבר המשכיותה של מדינת ישראל מהווה עובדת יסוד קונסטיטוציונית, אשר חלילה לה לרשות כלשהי של המדינה בין רשות מנהלית ובין רשות שיפוטית, או מעין שיפוטית – להתכחש אליה בבואה להפעיל סמכות מסמכויותיה.
(3) “ברור הוא, כי המעמד של אזרחות ישראלית מקפל בתוכו את חובת הנאמנות למדינת ישראל.” … ד(3). “כוונת דיבור זה היא למוסד המורכב מהנציגים שנבחרו על ידי כלל האזרחים ואשר תפקידו לשקוד, באמצעות הממשלה הנושאת באחריות כלפיו, על הבטחת קיומה של מדינת ישראל ושלמותה, ואשר לשאלה, אם יש לעשות לשם חיסולה של המדינה ושלילת ריבונותה ואם לאו, שאלה זו אינה יכולה כלל לעלות על סדר יומו, משום שעצם הצגתה נוגדת את רצון העם השוכן בציון, את חזונו ואת ה”אני מאמין” שלו.”
ה(1). “רשימת מועמדים הכופרים בעיקר האמור, אין לה כרשימה כל זכות להשתתף בבחירות לבית הנבחרים”.
בנוסף הוסיף בסוף השופט זוסמן כי: “… הכללים היסודיים, העל חוקתיים האמורים, אינם בעצם, לגבי עניננו, אלא זכות התגוננות של החברה המאורגנת במדינה. בין אם נקרא לכללים בשם ‘דין טבעי’ ללמדך שמטבע ברייתה של מדינת דין הם…”
בהתאמה לדברים האמורים בפסק הדין של ירדור, גם בפסק הדין של ניימן 2 (1988) מובאים העיקרים שמתבטאים בפרשנות שנתנו השופטים לסעיף 7א’ לחוק יסוד הכנסת; שבאים להוכיח באמצעות מעשיה ומטרותיה של המפלגה כי אכן יש חשש סביר שתממש את כוונותיה, ושרק על ידי כניסתה לכנסת תוכל להיות חוקית ולממש את מטרותיה הפסולות.
יתרה מכך, על פי סעיף 5 בחוק המפלגות: “לא תרשם מפלגה אם יש במעשיה או במטרותיה, במפורש או במשתמע אחד מאלה:
(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
(2) הסתה לגזענות.
(3) יסוד סביר להנחה כי המפלגה תשמש מסווה לפעולה בלתי חוקית.”
לסיכום, לעניות דעתי, במידה ובית המשפט העליון יבחר להתחשב בהחלטתו בנימוקים שהובאו כאן ובנימוקיו של יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת להחלטתו שלא לאפשר למפלגת “ישראל בירידה” להתמודד בבחירות, יבחר שלא לקבל את הערעור ויקבע כי ועדת הבחירות נהגה כדין.
שאלה שניה:
1. הוספת סעיף 7ב’ לחוק יסוד הכנסת, לפיו: “רשימת מועמדים תשתתף בבחירות לכנסת רק לאחר שחברי הרשימה יפקידו 500,000 ש”ח, מכספם, לאוצר המדינה. סכום זה יוחזר אם ייבחר לפחות אחד מחברי הרשימה כחבר כנסת.” מהווה שינוי ישיר של החוק.
בראש ובראשונה, שינוי זה אינו חוקי בשל העובדה כי שינויו של חוק יסוד יעשה רק על ידי חוק יסוד אחר ובאם יעבור ברוב של 61 בכנסת ושינוי זה הועבר ברוב רגיל!
בנוסף, הסעיף החדש עומד בסתירה לסעיף 6א’ בחוק יסוד הכנסת: …”6(א) כל אזרח ישראלי שביום הגשת רשימת המועמדים הכוללת את שמו הוא בן עשרים ואחת שנה ומעלה, זכאי להיבחר לכנסת, זולת אם בית משפט שלל ממנו זכות זו על פי חוק או שנידון לעונש מאסר בפועל…”
ניתן, אם כן, לראות בבירור כי הוספת סעיף 7ב’ תגרום לכך שרק מעטים יוכלו להתמודד ולהיבחר לכנסת. לפי סעיף 6 (א), כוונת המחוקק היתה כי כל אדם מעל גיל עשרים ואחת יוכל להתמודד ולהיבחר לכנסת אלא אם כן זכות זו הוגבלה על ידי בית המשפט בשל עבירה נגד בטחון המדינה או באם הנ”ל טרם סיים לרצות את עונשו בעת הבחירות. לכן לעניות דעתי, ברגע שאנו באים להגביל את ההתמודדות בסכום כספי, ועוד כאשר מדובר בסכום כספי כה גבוה שיכול להימצא בהישג ידם של העשירון העליון בלבד, אנו עושים מעשה שאינו רק בלתי חוקי אלא גם בלתי דמוקרטי, כי הרי מעטים הם האזרחים, בין אם בני עשרים ואחת או בני מאה ואחת, שיש בידיהם סכום כסף כזה. סעיף כזה בחוק יעניק את האפשרות להתמודדות בבחירות רק לעמידים שבאזרחי המדינה ובכך יצור הפליה גמורה כי הרי אין שום קשר בין מעמדו הכלכלי של האדם לעומת האידיאולוגיה שלו, ה”אני מאמין” שלו וזכותו להיבחר.
בכל הנוגע לדברי ההסבר לשינוי שנעשה אוכל רק לומר כי זו זכותו של העם לבחור במספר רב של מפלגות ואין זה ענינו של המחוקק למנוע ריבוי מפלגות בטח ובטח שלא על ידי סכום כסף שילקח במידה והנ”ל לא יבחר כי או אז סכום כסף זה משנה את משמעותו מ”מניעת מצב של ריבוי מפלגות” לגורם מרתיע שימנע מגורמים רבים לנסות ולהתמודד בבחירות, מה גם שלשם מטרה זו נועד אחוז החסימה שלדעתי הוא הוא הדרך הדמוקרטית השוויונית והמוסרית למנוע ריבוי מפלגות.
2. סעיף 13א המתוקן לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי”א – 1951; “חברי הכנסת לא יורשו לעסוק בכל עיסוק נוסף בשכר, אלא אם כיהנו בעבר כחברי כנסת במשך לפחות שלוש שנים”. תיקון הסעיף בעצם שינה מהותית וערכית את סעיף 13א המקורי ובכך פגע פגיעה משמעותית בסעיף ובמשמעותו.
סעיף 13א’ המקורי: “חבר הכנסת לא יעסוק בכל עסק או בכל עיסוק נוסף, למעט עיסוק בהתנדבות וללא תמורה…” איסור זה חל בשל החשש כי עיסוק נוסף, בין אם חבר הכנסת מיומן בעבודתו שלוש שנים או שלושים שנה, יביא ל”ניצול לרעה או השגת כל יתרון או העדפה אישיים בשל היותו חבר כנסת”…; ניגוד אינטרסים, פגיעה בכבוד הכנסת ובמעמדו ו/או חובותיו של חבר הכנסת כחבר כנסת. לדעתי, אין שום קשר בין מיומנותו ושנות הוותק של אותו חבר כנסת לבין הלגיטימציה לעיסוק נוסף. ומדוע שלוש שנים? מדוע לא ארבע, כלומר, קדנציה שלמה? או עשר שנים לשם הענין?
אם כן, לדעתי, תיקון שכזה פוגע במהות החקיקה בנושא זה ומעבר לעובדה זו, הוא גם אינו משמש לתכלית ראויה, להיפך, אם יעסוק חבר כנסת בעיסוק נוסף יכול הנ”ל להתרשל בעבודתו ו/או לא לבצעה במלוא הנאמנות, בין אם עיסוק נוסף זה נעשה בשנה הראשונה, העשירית או השלושים לכהונתו!
בנוסף, תיקון הסעיף אינו הולם את ערכיה של מדינת ישראל ולו רק בשל החשש לניגוד אינטרסים והפליה של ציבור/מגזר/אזרח זה או אחר.
בהתייחס לדברי ההסבר לתיקון הסעיף, אינני חושבת כי תפקיד חבר הכנסת הוא כה חדגוני שתוך שלוש שנים הוא למד את תפקידו היטב עד תומו, ובל נשכח שחברי הכנסת מתחלפים ותפקידיהם משתנים כל ארבע שנים ולעיתים אף יותר דחופות.
לסיכום: לדעתי שני התיקונים הנ”ל אינם חוקתיים ומשנים בין אם בשינוי ישיר או בפגיעה את כוונתו הראשונית של המחוקק ואת ערכיה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית.
