העקרונות המשפטיים המשפיעים על המעמד האזרחי של הערבים
מדינת ישראל כמדינת לאום יהודי
בשנת 1922 אושר כתב המנדט על א”י לבריטניה, שבו נכללה הצהרת בלפור. בהצהרה הייתה ההכרה הבינלאומית הראשונה בזכותו של העם היהודי לבית משלו, בא”י. בשנת 1947 הכיר האו”ם בזכותו של העם היהודי למדינה, ולפיכך היא אכן הוקמה, ובכ”ט בנובמבר כתבה הממשלה הזמנית של מדינת ישראל את מגילת העצמאות.
מגילת העצמאות מגדירה את מדינת ישראל בתור מדינת הלאום היהודי. גם שם המדינה וגם הדגל והסמלים מבטאים בצורה חיצונית את היות המדינה מדינת לאום.
אך האופי היהודי של המדינה מתבטא גם בחוקיה:
1. חוק השבות: מתיר לכל יהודי ולמשפחתו, עד דור שלישי, לעלות ארצה.
2. חוק שעות עבודה ומנוחה: מכריז על יום שבת כיום מנוחה ליהודים, ועל יום ראשון או ששי לעמים האחרים.
3. חוק האזרחות: מעניק אזרחות אוטומטית לכל יהודי המביע נכונות לעלות ארצה, אפילו לפני עלייתו.
4. חוק יסוד מקרקעי ישראל: הבעלות על קרקעות בארץ ניתנת רק לחכירה.
5. חוק מטרות החינוך: מדגיש את חשיבות התרבות היהודית ושיש לשים עליה דגש בחינוך.
6. חוק רשות השידור: מטרת רשות השידור היא לחזק את הקשרים עם המורשת היהודית.
7. חוק יסודות המשפט: צריך לפתור כל בעיה על יסוד המורשת היהודית.
לצד ממשלת ישראל פועלים 4 גופים נוספים, שמטרתם לממש את יעדיה היהודיים של המדינה, והם: ההסתדרות הציונית העולמית, קק”ל, קרן היסוד והסוכנות הלאומית.
מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית
כל המשטרים הדמוקרטיים כיום מאופיינים בשני עקרונות: עקרון השוויון , ועקרון החירות . מדינת ישראל הגדירה את עצמה כמדינה דמוקרטית במגילת העצמאות , וכל חוקיה התבססו על בסיס הגדרה זו (למרות שלמגילת העצמאות בעצם אין תוקף של חוק, אלא רק בסיס לחוקי המדינה, אבל זה כבר חומר של מבחן אחר…).
צורכי הביטחון של מדינת ישראל
מצבה הגיאופוליטי המיוחד של מדינת ישראל מחייב אותה לנהוג בזהירות יתרה כלפי אויבים מבפנים ומבחוץ. כתוצאה יש במדינה תקנות המתאימות את גורמי הביטחון (המשטרה והצבא) למצב המיוחד:
חוק שירות הביטחון: כל אזרח מגיל 18 חייב להתגייס לצבא.
תקנות החירום משנת 1945: הותקנו עוד בימי המנדט ונתנו לרשויות המנהליות אישור לבצע מעצרים מנהליים, לערוך חיפושים, להטיל צנזורה, וכו’.
הבעיות הנובעות מהתנגשות בין עקרונות
ישנם מיקרים שבהם מתנגשים העקרונות הדמוקרטיים של מדינת ישראל הם העקרונות היהודיים. דוגמאות למצבים כאלה:
1. ע”פ האיסלאם האישה נחותה מן הגבר, ואילו ע”פ חוקי מדינת ישראל יש שוויון בין המינים.
2. ע”פ חוק השבות מקבל יכול כל יהודי לקבל אזרחות ישראלית, גם אם לא נולד בארץ, אך לא כך לגבי ערבים; גם אם נולד בארץ ונאלץ לעזוב, נשללת ממנו אזרחותו.
3. נצרת עלית (1967) וכרמיאל (1964) הוקמו על אדמות שהופקעו מן הערבים. ע”פ היהודים הקרקעות הופקעו מצרכים ביטחוניים חשובים, אך הערבים רואים זאת כחדירה לפרטיות.
4. נצרת עילית הוקמה כעיר יהודית, שמטרתה להרחיב את ההתיישבות היהודית בגליל, ואילו נצרת תחתית, שהיא עיר ערבית, מוגבלת בשטחה.
5. ההמנון של מדינת ישראל הוא “התקווה”, שמבטא את שאיפת העם היהודי לחיות בארצו.
6. השירות בצה”ל: למרות שהשירות בצבא הוא חובה אזרחית, ע”פ חוק שירות הביטחון פטורים המיעוטים (למעט הדרוזים והצ’רקסים) מן השירות, כדי שלא ייווצר מצב שבו הערבים יילחמו באחיהם. למרות זאת יש רבים הטוענים כי גם הערבים צריכים לשרת בצבא או שירות לאומי. ע”י אי השרות בצבא נפגעות זכויות האזרח שלהם, כי הם לא מקבלים מענקים והנחות במס, כמו שמקבלים משוחררי הצבא האחרים.
7. התארגנות פוליטית: תנועת אל-ערד. התנועה הוקמה על ידי משכילים ערבים. היא הוקמה כתנועה לא קומניסטית, אך בגלל שחבריה פירסמו מאמרים שלא תומכים במדינת ישראל בעיתונם, הם נאלצו להחליף את שמה מדי פעם. בשנת 1960 נוסדה אגודת אל-ערד, וכאשר באו לרשומה אצל רשם החברות, הוא סירב בטענה שהיא מהווה סיכון למדינת ישראל. לאחר שגם בג”צ וגם משפט בהרכב של 5 שופטים החליטו כי זה לא עניינו של רשם החברות, היא אכן נרשמה. כאשר ביקשה התנועה להיחשב כתנועה פוליטת ולרוץ לבחירות נאסר עליה. שר הביטחון הוציא נגדה צו מונע ב- 1964, וב- 1965, כשניסתה שוב להירשם לא אושר לה, וערעורה נידחה.
8. בעיית הקרקעות: בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל, ובעקבות מלחמת העצמאות, נטשו ערבים רבים את כפריהם ועברו להתגורר במדינות ערב. השטחים הנטושים הופקעו והוכרזו כאדמות נפקדים, והועברו לרשות המדינה. הוקמו עליהם ישובים יהודיים, שטחי אימון לצה”ל וכד’.
9. חלוקת תקציבים לרשויות המקומיות: מרבית הרשויות המקומיות הערביות מקופחות מגירעונות תקציביים. הערבים מאשימים את מדינת ישראל בקיפוח.
