מוסדות הכנסת ותפקידיהם
 יושב ראש: אחראי לניהול עבודת הכנסת. הוא נבחר ע”י מליאת הכנסת בישיבה הראשונה. עד לבחירתו מנהל זקן חברי הכנסת את הישיבה. יושב הראש הוא בעל סמכויות סמליות וטקסיות, אך הוא גם בעל סמכויות רבות כמו ניהול ענייני הכנסת, פיקוח על סדר הישיבות, קביעת סדר היום, קבלת שאילתות, בדיקתן והעברתן לידי השרים, הכרעות בענייני נוהל בעת ישיבות, ניהול הישיבות וקביעת תוצאות ההצבעות. יו”ר הכנסת ממונה על ביצוע: “חוק חסינות בנייני הכנסת”, “חוק חסינות חברי הכנסת” וכן “חוק שכר חברי הכנסת”. הוא ממלא מקום נשיא המדינה, ובמקרה הנשיא מת הוא משמש לנשיא בפועל עד לבחירת נשיא חדש.
 סגנים: נבחרים ע”י הכנסת, ויחד עם היו”ר הם מהווים את נשיאות הכנסת. לנשיאות הכנסת יש סמכויות רבות כגון קביעת דחיפות עניינים לישיבות הכנסת, דיון הצעות חוק פרטיות וכו’. מספר הסגנים לא נקבע, ואחד מהם יכול למלא את מקום יו”ר הכנסת במקרים מסוימים.
הבחירה ליו”ר הכנסת היא של נציג המפלגה הגדולה ביותר בקואליציה, ומספר הסגנים נידון בין האופזיציה לקואליציה.
 ועדות הכנסת: מורכבות ע”פ מפתח מפלגתי. הועדה הראשונה נקבעת כמה ימים לאחר הבחירות וכוללת נציגים מהמפלגות החשובות ביותר. ראש הועדה הוא נציג מהמפלגה הגדולה ביותר. תפקידה של הועדה היא לקבוע את הרכב שאר הועדות. תפקיד זה הוא פוליטי בעיקרו, משום שעליה להתחשב בגודל המפלגות וברצונם של מפלגות מסוימות להיות או לא להיות בועדות מסוימות. הועדה קובעת כמה נציגים מכל מפלגה יהיו בכל מפלגה, ומי יהיה ראש הועדה. למרות שיש גם חברי אופזיציה שהם ראשי ועדות, ראשי הועדות החשובות הם תמיד חברי קואליציה.
העבודה המעשית של הכנסת נעשית בועדות הקבועות. תפקיד ועדה קבועה הוא להגיע למסקנה בעניין מסוים, ואז למסור את החלטתה לידי הכנסת. הועדה מטפלת גם בנושאים יזומים, הבאים מחבריה. הועדות הן בעצם ייעול פרלמנטרי, שלשם מוזמנים מומחים ויועצים, שעוזרים במתן פתרון מתאים לנושא הנידון.

ועדות הכנסת הקבועות הן:
1. ועדת הכנסת. עוסקת בענייני תקנות הכנסת, חסינות חברי הכנסת וביטולה, הרכב הועדות הקבועות, דיון בעניינים שלא קשורים לאף ועדה וכו’.
2. ועדת הכספים. עוסקת בתקציב המדינה, מסים, מכס, הכנסות והוצאות המדינה וכו’.
3. ועדת הכלכלה. עוסקת במסחר ותעשייה, אספקה וקיצוב, חקלאות ודיג, תחבורה, איגודים, שיכונים וכו’.
4. ועדת החוץ והביטחון. עוסקת במדיניות החוץ, הכוחות המזוינים ובטחון המדינה.
5. ועדת הפנים ואיכות הסביבה. שלטון מקומי, מרשם תושבים, בניין ערים, אזרחות וכו’.
6. ועדת החוקה, חוק ומשפט. חוקי היסוד, חוקים וסדרי משפט וכו’.
7. ועדת הקליטה והעלייה. עליה וקליטה, טיפול ביורדים ובקהילות בחו”ל וכו’.
8. ועדת החינוך והתרבות.
9. ועדת העבודה והרווחה.
10. ועדה לענייני ביקורת המדינה.
מובן שהמדינה יכולה לבחור לה ועדות קבועות נוספות.
במקרים של חילוקי דעות בין הועדות עוסקת ועדת הכנסת.
כל אחת מן הועדות רשאית לבחור בועדות משנה. ועדות המשנה יכולות לקבל סמכויות של הועדה עם הכנסת תומכת ברעיון ברוב של שני שלישים. אורך החיים של ועדות המשנה תלוי בועדה עצמה, אך בד”כ הן קיימות לכל הקדנציה.
בתפקודן של הועדות נוצרים קשיים רבים בגלל גודלן. הועדות אינן פועלות בהרכב מלא מסיבה זאת, וההכרעות החשובות נקבעות ע”י חלק מצומצם מהועדה.

תהליך החקיקה
הזכות להציע לכנסת לחוקק חוק חדש שייכת לממשלה, אך כל חבר בכנסת יכול להציע חוק . היוזמה לחקיקת חוקים באה בד”כ מהממשלה, שצריכה את החוקים כדי להכשיר את הקרקע לפעולותיה. משרד המשפטים הוא זה שיוזם את החוקים בעלי היסוד החוקי, ואילו שאר המשרדים יכולים להציע רק חוקים הקשורים לפעולותיהם.
במצב שבו משרד ממשלתי מציע חוק צריך היועץ המשפטי של המשרד להכין הצעת חוק שבה מפורטים הנימוקים לחיוניות החוק. ההצעה מועברת למשרד המשפטים ולמשרד האוצר, ולאחר מכן היא מוגשת לדיון לישיבת ממשלה. שם משנים את ההצעה ואז היא מוגשת ליו”ר הכנסת, לאחר שזכתה לאישור הממשלה. הצעת החוק מונחת על שולחן יו”ר, והוא מכניסה לסדר היום.
במקרה של הצעת חוק פרטית, היא מוגשת על שולחן היו”ר. לאחר שהיא זוכה לאישורו היא מובאת לכנסת לאישור מוקדם, ואז היא מועברת לועדה, או שמעלה לדיון סופי בכנסת.
הדיון על הצעת חוק נערך בשלוש קריאות:
1. הקריאה הראשונה מתחילה בנאום של שר/ח”כ המסביר מדוע חשוב לקבל את ההצעה. אחרי הנאום יכול כל חבר כנסת להביע את דעתו. אם ההצעה לא עוברת בקריאה ראשונה היא מבוטלת. אם החוק מתקבל הוא מועבר לועדה, ושם דנים בכל ענייני החוק. נוסח החוק, כפי שהתקבל בועדה מועבר לקריאה שניה.
2. את הקריאה השניה פותח יו”ר הועדה שעסקה בנושא, בנאום על החוק. הועדה דנה בכל הסתייגות מכל סעיף, ומגיע לנוסח הסופי.
3. בקריאה השלישית מוקרא החוק כולו. במיקרה והוא מתקבל הוא מובא לנשיא המדינה לחתימה, ואז נכתב בספר הרשומות.

חקיקת משנה
הכנסת לא מסוגלת לטפל בכל אספקט של החוק בכל חוק, ולכן יש שר ממונה על כל חוק, שיכול לקבוע תקנות שמצטרפות לחוק. סמכות דומה יש גם לרשויות המקומיות.
התקנות שהשר יכול לקבוע הם לא רק בעניינים טכניים, אלא שבמקרים מסוימים הם נוגעים למהות החוק. לעתים קרובות אין לאזרח קשר עם החוקים, אלא רק עם התקנות, שקיימות לכל חוק. מאחר שלתקנות יש בסיס חוקי, הם נקראים חקיקה מנהלית. גם הן חיבות להתפרסם ברבים כמו חוקי הכנסת, והן מופיעות ב: “רשומות”, בקובץ המכונה: “קובץ התקנות”. מספר התקנות עולה בהרבה על מספר החוקים. הסיבות לכמות הגדולה של התקנות המנהליות הן:
1. התפקידים הרבים שמוטלים על הכנסת גורמים לכך שלא תהיה היעילות הדרושה לחיקוק התקנות, ואילו במנהל הציבורי מתנהל העניין במהירות ויעילות.
2. קביעת התקנות דורשת אנשי מקצוע שלא תמיד קיימים בכנסת, ולכן עדיף להיעזר במנהל הציבורי, ששם קיימים מומחים לכל סוג.
3. החקיקה צריכה להיות גמישה, כי היא לא מסתפקת בקביעת רעיונות כלליים, וחקיקת הכנסת לא עונה על הדרישות הללו.
חקיקת המשנה לא יכולה לפגוע בחקיקה הראשית, מאחר שהיא נוצרת תחתיה. כדי שחקיקת המשנה תישאר תחת המעטה הזה התקנות מנוסחות בד”כ ע”י היועצים המשפטיים של כל משרד, ונשלחים למשרד המשפטים לאישור. במידה שמוגש ערעור לביהמ”ש בנושא תקנה כלשהי אז נבדק אם היא עומדת בסתירה לחוק כלשהו, ואם כן – היא מבוטלת. דרך נוספת להסמיך את התקנות לחוק היא ע”י חוק שאומר שרק ועדה העוסקת בנושא יכולה לקבל את התקנה, ולתת לה אישור סופי.

סדרי הדיון, הפיקוח והביקורת על פעולות הממשלה
כל דיון בכנסת נקבע בסדר היום. הדיונים יכולים להיות סיעתיים או אישיים.
הנושאים לדיון סיעתי צריכים להיות בעניין התפטרות הממשלה או כינונה, הצעות תקציב, מדיניות חוץ, מדיניות ביטחון, אי אמון וכד’. בדיון כזה מציגים הנואמים את עמדת סיעותיהם. בדיון האישי יכול כל חבר כנסת לדבר. בסוף הדיונים נערכת הצבעה.

הצעה לסדר היום
יש שתי צורות להצעה לסדר היום:
1. רגילה, הנכנסת לפי מספר המכסות ששייכות לכל מפלגה. לסיעה שלא שייכת לממשלה יש עדיפות.
2. הצעה דחופה, שהיא במקרה ויו”ר וסגניו מכירים בה כדחופה, או שהיא עלולה למנוע מחדל שלא ניתן לתיקון.
תכלית ההצעה היא לעורר בכנסת דיונים בנושאים שיעוררו את הסיעות.

שאילתה
כדי שהח”כים יוכלו לפקח על המנהל מותר להם לשאול כל שר שאילתה על כל נושא שהוא. השאילתה צריכה להיות מנוסחת בקיצור רב ובצורת שאלה. יו”ר הכנסת החליט עם השאילתה כשירה לפי התנאים הבאים:
1. אסור שיהיה בה שם או פרסום של דברים שאינם הכרחיים לצורך השאלה.
2. אסור שיהיה בה ויכוח או ביטוי מעליב.
3. בקשה לחוות דעה או פתרון לשאלה מופשטת.
4. פגיעה בכנסת או במוסד מקובל.
תשובת השר ניתנת במלאית הכנסת בדיון מיוחד. מותר לשואל השאילתה לשאול עוד שאלה קצרה בנושא, ולשר מותר לא לענות.
נקודת התורפה של השאילתה טמונה בכך שלשר מותר לא לענות, ובפרק הזמן של מתן התשובה.

הצעת אי אמון בממשלה
אחד מאמצעי הפיקוח על הממשלה הוא הצעת אי אמון של הכנסת, מאחר שממשלה לא יכולה לפעול ללא אמונה של הכנסת. לפי החוק החדש אם הכנסת מביעה אי אמון בראש הממשלה הכנסת תתפזר.
ברוב המקרים הצעת אי האמון לא מתקבלת, וזוהי רק דרכה של האופזיציה להביע את חומרת העניין שבו עוסקת הממשלה. המטרה היא לעורר את תשומת לב הציבור לעניין. הצעת אי האמון חייבת להידון בכנסת למחרת הגשתה.

ועדת חקירה פרלמנטרית
במקרה שיש צורך בכך מקימה הכנסת ועדת חקירה פרלמנטרית. ועדה כזאת יכולה לקום רק בהסכמת הקואליציה. ועדה כזאת חוקרת דברים שהכנסת קבעה, ולכן אין הרבה כאלה.

פיקוח פרלמנטרי באמצעות ועדות הכנסת
מאחר שהכנסת היא לא המקום המתאים ביותר לפיקוח על בעיות בממשלה, קיימות ועדות כנסת, שבודקות כל עניין ללא לחץ רב מדי על חבר הכנסת שעליו יש טענות.

כינוס מיוחד של הכנסת
כינוס מיוחד היא ישיבה הנערכת בפגרת הכנסת. המטרה היא לאפשר את תגובת הכנסת לאירועים המתרחשים בזמן הפגרה.

פיקוח וביקורת באמצעות תקציב המדינה
תקציב הכנסת צריך אישור של הכנסת.

חסינות חברי הכנסת
הרעיון העומד מאחורי החסינות הוא שצריך שחברי הכנסת יוכלו למלא את תפקידם ללא הפרעה של תביעות משפטיות. המטרה היא שהם לא יחששו להיפגע בגלל הצבעתם.
חסינות חברי הכנסת מחולקת ל- 2: חסינות מקצועית ובלתי מקצועית. לפי החסינות המקצועית הוא לא צריך לשאת באחריות על דברים שקרו בגלל הצבעתו. הוא לא חייב לומר בעדות דבר שנודע לו עקב תפקידו, והחסינות הזו תישאר לו גם כשלא יהיה ח”כ. החסינות הבלתי מקצועית היא חסינות בפני חיפוש, מעצר, דיון פלילי, הפסקת הליכים משפטיים והתיישנות של עברות.
בנוסף לחסינות ניתנות לח”כ גם הזכויות הבאות: פטור משרות חובה, מועד למתן עדותו ייקבע ע”י יו”ר הכנסת בלבד, חופש תנועה בתחום המדינה ופטור מתשלום על רכבות ואוטובוסים, יציאה לחו”ל עם דרכון דיפלומטי, שירותי טלפון ודואר חינם, וכל חומר פרסום של הממשלה חינם.
לח”כים יש גם חובות (מפתיע, אבל יש איזה שניים שלושה כאלה): אסור להם להשתמש בתואר התפקיד שלא לצורך, ולהבליט זאת לאחר תום כהונתם.

הכנסת רשאית ליטול את החסינות מחבר כנסת מסוים רק אם הוא אשם בפשע פלילי, שלא הסרת החסינות לא ניתן להאשימו בכך. כל בקשה להסרת חסינות מופנית ליו”ר הכנסת תוך פירוט האשמות שבהם נאשם הח”כ. נערך דיון בועדה לשם כך, ואם הוחלט שמוצדק – הדיון עובר למליאת הכנסת.