רק על עצמי לספר ידעתי.
צר עולמי כעולם נמלה,
גם משאי עמסתי כמוה
רב וכבד מכתפי הדלה.
גם את דרכי – כדרכה אל צמרת –
דרך מכאוב ודרך עמל,
יד ענקים זדונה ובוטחת,
יד מתבדחת שמה לאל.
כל ארחותי הליז והדמיע
פחד טמיר מיד ענקים.
למה קראתם לי, חופי הפלא?
למה כזבתם, אורות רחוקים?
3. ההשוואה בין רחל וחייה לנמלה מהווה את התמונה המרכזית בשיר.
בית א’ –
“צר עולמי כעולם נמלה, גם משאי עמסתי כמוה רב וכבד מכתפי הדלה.”
כשם שהנמלה אינה מודעת למתרחש סביבה, ב”עולם הגדול”, כך רחל, כמתעלמת מסביבתה, בוחרת להתרכז בעולמה שלה, חייה, חוויותיה, רגשותיה וכו’; כשם שמשאה של הנמלה כבד פי כמה וכמה מגופה המצומק והחלש, כך גם רחל כמעט נרמסת על ידי מטענה הרגשי – כעסה, כישלונותיה, ופרידותיה.
בית ב’ –
“גם את דרכי – כדרכה אל צמרת – דרך מכאוב ודרך עמל,
יד ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל.”
בדרכיה של הנמלה עומדים קשיים ומכשולים רבים (ענפים, עלים) המקבילים לקשיים המנטליים שעברה רחל. למרות קשיים אלה, שלגבי רחל באים בעיקר מבפנים, מוצבים בפני שתיהן גם מכשולים מכוונים, המטעים אותן. אותה “יד ענקים” מעיבה על חייהן, ומקשה אף יותר על הטיפוס וההגעה לצמרת המיוחלת. בדרכה של הנמלה היד היא כנראה יד האדם, שמתעלל בה ללא כל סיבה ניכרת; ובחייה של רחל זוהי יד הגורל, שמתנכלת למטרותיה.
שתי השורות הראשונות בבית השלישי (“כל ארחותי הליז והדמיע פחד טמיר מיד ענקים.”) כתובות בגוף ראשון. כאן נפרדת רחל מדימוי הנמלה, ומסיימת את השיר בסיפורה שלה בלבד.
5. אם כן, הדימוי המרכזי בשיר הוא דימוי הנמלה, אך בעוד שהמושגים “דרך”, “משא” (וכו’, כפי שיודגם בטבלה מתחת) הנם מושגים מאוד פיזיים המתארים סביבה מוחשית בחייה של הנמלה; המקבילה להם בשיר, בעולמה של רחל, היא מטאפורית בלבד והנה בעיקר רגשית, מטאפיזית ומופשטת.
הנמלה הדוברת (רחל)
העולם המציאות הפיזית: האדמה, הקן, הנמלים. עולם במובן מטפורי: היקף ידיעות, תחומי עניין, מעגל חברתי.
המשא גרגרי אוכל או חול שהנמלה סוחבת. מטען רגשי: חוויות, זיכרונות, געגועים, כישלונות, הצלחות, משאלות, כעסים וכו’.
הדרך הנתיב המוכר לנמלה: בו היא עוברת כל יום – מן הקן לשדה ובחזרה. ניתן לראות זאת בשתי דרכים:
– הדרך הפיזית שעברה רחל בחייה – מרוסיה לישראל, לצרפת… (אם כי זה סותר את מבנה “הפיזי מול המטאפיזי”).
– הדרך שעברה בחייה מילדות לבגרות, כאשר יעדה הוא ההגשמה העצמית.
הצמרת מטרת חייה של הנמלה – הבאת אוכל רב לקן, שירות המלכה ובניית הקן. ההגשמה העצמית המלאה לה מצפה רחל: הערכה מקצועית מן המשוררים ומן המבקרים, הקמת משפחה, שיפור יכולתה בעבודתה החקלאית וכו’.
היד הדברים העומדים בין הנמלה ובין מטרותיה – יד האדם ואיתני הטבע (גשם, רוח). שונה בשני הבתים האחרונים של השיר:
– בבית השני – יד הגורל (כמו, פרוץ מלחמת העולם הראשונה בעוד רחל שוהה בצרפת).
– בבית השלישי – מכשול הנובע מרחל עצמה, פחדהּ מאותו הגורל, שהטעה אותה והטה את דרכיה.
6. בתמונת הסיום של השיר, מתגלים לפנינו באופן ישיר אותם כישלונות של המשוררת – “חופי פלא” ו”אורות רחוקים” שמעולם לא קרבו ונתגלו. באותן שורות אחרונות נפתחים רגשות (אכזבה, כעס, תסכול) ותקוות (להגיע למטרה מסוימת – לאותם “חופי פלא” ו”אורות רחוקים”), שאינם מיוחסים כלל וכלל לנמלה; להפך, נמלים הן בעלי חיים עדריות, שכל “מטרתן” ורצונן מוקדש לטובת גרעין גדול יותר, המלכה והקן. אומנם כישלונות מעורפלים מוזכרים בבתים השני והשלישי, אך הם עדיין משותפים למשוררת ולנמלה.
אם כן, בשתי השורות האחרונות של השיר מתגלה הניגוד; הדוברת אכן לא רואה עצמה כנמלה, שהרי בעולמה של נמלה לא יופיעו לעולם לא מקום מים (במובן הפיזי), ולא תקוות ורגשות אינדיווידואליים, כפי שהם מתוארים בשורות השיר:
“למה קראתם לי, חופי הפלא?
למה כזבתם, אורות רחוקים?”
אם זאת, לא ניתן לומר כי המשוררת רואה את עצמה כ”ההפך” מן הנמלה גם כן: שהרי כל תחילת השיר הוקדשה לציון קווי הדימיון בין שתיהן – ושורות אלה אינן סותרות את אותה.
7. ה”צמרת” אליה שאפה רחל הנה מטרותיה ויעדיה בחיים. ניתן לראותה בכל מיני תחומים בחייה – רצונה של רחל להקים משפחה, שמעולם לא התגשם; תמיכה וכבוד מעמיתיה המשוררים ומן הביקורות העיתונאיות, שלא אהדו את שיריה “הפשוטים”; הצלחה בעבודת האדמה בארץ, שנסיעתה לצרפת ומחלתה קטעו. “חופי פלא” הם כנראה חופי הכינרת, מקום אהוב על רחל, שאותו נאלצה לעזוב לטובת צרפת. את הביטוי “אורות רחוקים” ניתן לפירוש כמשאלות לב או תקוות שמעולם לא התגשמו.
8. “יד ענקים זדונה ובוטחת,
יד מתבדחת שמה לאל.
כל ארחותי הליז והדמיע
פחד טמיר מיד ענקים.”
הסיבות שמביאה רחל לכישלונה הן שתיים – האחת (המובאת בבית השני), היא אותה יד ענקים המכשילה את דרכיה, יד הגורל; השנייה (המוזכרת בבית השלישי), היא הפחד של רחל מאותה יד.
לדעתי, כמו בשיר “פגישה, חצי פגישה”, יש כאן הסתייגות מסוימת. במבט לאחור מסתכלת רחל על חייה ותולה את האשמה על כך שלא הגיעה לאותם “חופי פלא”, יעדיה הרחוקים, ולא הגשימה את ה”אורות הרחוקים”, משאלות ליבה, בגורל. הוא זה שהטעה אותה והביא לכישלונה. בפתח הבית השלישי, חלה חצי תפנית, אשמת הגורל נסוגה לאחור, ורחל מאשימה את עצמה, את הפחד שהיא עוררה, והטה את החלטותיה.
השיר לא מציין זאת, אבל בעצם, אין כאן אשמים. זהו הלך חייה ולא ניתן לתלותו לא בגורל אכזר ולא בפחד מבפנים. למרות שמסקנה זו אינה ברורה בשיר, מחשבה נוספת יכולה להוביל אליה. מכאן ששני פתרונות לסתירה – מחד גיסא, יש אפשרות שרחל תולה את “כישלונה” בגורלה ובפחדיה יחדיו, ומאידך גיסא, כפי שמעידה מחשבה נוספת, אין זו אשמתו של אף אחד מהם, אלה פשוט חייה של רחל.
9. את המשפט הפותח את השיר, “רק על עצמי לספר ידעתי”, ניתן בהחלט לראות כהצהרה ארס-פואטית. רחל רואה, במבט לאחור על עבודתה ושיריה, שנושאי כתיבתה הם עולמה שלה, תחושותיה, רגשותיה ולא אותם נושאים שסביבם נסובו האפוסים הגדולים של שלונסקי ואלתרמן, כגון אהבת ארץ ישראל וציוניות. זוהי, כנראה, גם הכרזה כנגד הביקורת הרבה שהוטחה בשירתה של רחל, על היותה “פשוטה” ומרוכזת בעצמה. רחל מצהירה כאן, שהיא יכולה לספר (לכתוב) רק על עצמה, רק את עולמה היא מכירה – כיצד היא אמורה להעלות על הנייר נושאים זרים לה?
בהמשך השיר מתייחסת רחל לאותה הצהרה ראשונית (גם באופן מחשבתי וגם באופן כרונולוגי – ההצהרה מהווה את השורה הראשונה בשיר). היא מספרת על עולמה, עליו היא כותבת. ידיעותיי, מחשבותיה הן צרות יחסית לשאר נושאי הכתיבה האפשריים (העולם, ארץ ישראל דרך המחשבה האנושית וכו’), אך עם משלב בתוכו את כל מטענה הרגשי שהנו “רב וכבד”. ניתן לראות כאן שבירת ציפיות מסוימת לקורא: המילה “רק” הפותחת את השיר מספקת את ההרגשה שיש מעבר הרבה לשיריה, ולמרות זאת סיום הבית הראשון מעביר את ההרגשה שנושאה של רחל, עולמה, הוא די והותר.