1. פירוש הביטוי ” לכלות דבר ה'”. לכלות= נגמר, הסתיים. דבר ה’ מפי ירמיה= דבר ה’ אשר נאמר ע”י נבואותיו של ירמיה. ירמיה ניבא לעם שגלות בבל תסתיים לאחר 70 שנות גלות ” לפי מלאות לבבל שבעים שנה”. המס’ 70 אינו הולם את הכרונולוגיה של התקופה. התירוץ לאי ההתאמה היא שהמס’ הוא מס’ טיפולוגי המעיד של שלמות.
2. שני הפריטים בהצהרת כורש אשר הולמים את ההשקפות ההיסטוריות תיאולוגיות הם: כורש מתאר בהצהרתו את האל כאלוהי השמיים וכמי שהכניע את האומות לפני כורש: “כל ממלכות הארץ נתן לי ה’, אלוהי השמיים”,בנוסף כורש מכיר בעובדה שהוא שליח ה’ והוא ממלא אחר הרצון האלוהי לשוב ולשכון בירושלים, כאן הוא מציין כי בית ה’ יבנה בירושלים.
3. ” מי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה’ אלוהי ישראל בירושלים” פסוק זה הוא מתן רשות. כורש נותן לעם את הלגיטימציה לבחור האם לעלות לירושלים או להישאר במקומו. הוכחה לכך היא באומרו: ” מי בכם… וכל הנשאר מכל המקומות אשר הוא גר שם” באומרו דברים אלו ישנה ההוכחה שאנשים שאינם מוכנים לעזוב את משפחותיהם, עסקם או אינם מסוגלים לעלות לירושלים מסיבות אלו ואחרות, אינם חייבים להצטרף לשיבת ציון ולהירתם למשימת בניית בית המקדש.
4. הצהרת כורש מחזירה לירושלים את מעמדה הדתי,עקב בניית בהמ”ק ישוב העם לקיים את הטקסים הדתיים ולמלא אחר המצוות: ” והוא פקד עליי לבנות לו בית בירושלים”. אולם מעמדה המדיני של ירושלים אינו ישוב לקנו וזאת משום שכורש לא נותן לה עצמאות כבירת הממלכה, ירושלים תישאר תחת חסות פרסית.
5. אל אוניברסלי= “אלוהי השמים”, פסוק 2, “כל ממלכות הארץ נתן לי”. “אל לאומי”= ‘ “אלוהי ישראל הוא האלוהים אשר בירושלים”, פסוק 3.
6. א) קורבן התמיד: ” ויעלו עליו עולות לה’ עולות לבוקר ולערב”. ב) קורבנות לחגים ולשלושת הרגלים: ” ויעשו את חג הסוכות… ולכל מועדי ה’ המקודשים”. ג) קורבנות מיוחדים שאותם הקריבו בראשי חודשים שנחשבו לחגים: ” ולחדשים” ד) קורבנות נדבה: “ולכל מתנדב נדבה לה’ ”
7. התגובות השונות למראה בית המקדש בעת היווסדו: חלק מהעם הרים קול תרועה. שמח מאוד כאשר נוסד בית המקדש מחדש. חלקו הגדול של העם, מהכוהנים ומהלוויים בכו בכי גדול, הזקנים בכו בכי מר בגלל דלותו של בית המקדש השני לעומת פארו של בית המקדש הראשון.
8. א) בפסוק 6 מתואר מצב בו עולי בבל העלו עולות לה’ על מזבח בחודש תשרי וזאת אף על פי שבית המקדש עדיין לא נבנה. בפסוק 7 מתוארות פעולות הכנה לבניין בית המקדש: הם נעזרו בחוצבים ובחרשי מתכת, כמו כן ספקו מזון לאנשי צור וצידון, אשר הביאו בתמורה עצי ארזים מלבנון לבניית הבית.
ב) יהודה כפופה לממלכה הפרסית כפי שניתן לראות בפסוק 7, רק משום שאישור כורש ניתן להם, יכלו העולים מבבל להביא ארזים כדי לבנות את בית המקדש.
חגי
1. חגי אומר: ” כי גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון” כך מדגיש כי לא הפאר החיצוני קובע את ערכו של המקדש אלה רוח ה’ אשר תשכון בו, וזאת לאור הבכי של הזקנים בשל פארו המועט של בית המקדש.
2. א) תגובתם של החוזרים לארץ מבבל בעת בניית בית המקדש השני, זהו הרקע המשותף לשני קטעים אלו. בשניהם ישנה הדגשה שהבית השני אינו מפואר כמו הבית הראשון, בפסוק 9 ישנה הבטחה של הנביא כי כבוד הבית השני יהיה גדול מכבוד הבית הראשון.
ב) המשותף בין נבואת חגי לנבואת ישעיהו: בשתי הנבואות מוזכרת שיבתם של הגויים לירושלים.” חייל גויים יבוא לך” ( ישעיהו ס’ 5 ) ” והרעשתי את כל הגויים ובאו חמדתי כל הגויים” (חגי ב’ 7). כמו כן בשתי הנבואות מדובר על פאר, הוד, קדושה וכבוד שיגיעו בעקבות נהירתם ההמונית של הגויים. “ומילאת את הבית הזה כבוד… לי הכסף… הזהב” (חגי ב’ 7-8), ישעיהו אף מוסיף שהגויים עצמם ישתתפו בבניה פס’ 10 ” ובנו בני ניכר חומותיך”. דעה זו אינה נמצאת בדברי חגי.
ג) ה “דבר” המוזכר בפס’ 5 בחגי ב’ הוא הברית שכרת ה’ עם בני”ש לפני צאתם מארץ מצרים ובה הוא מבטיח לאמץ את העם ולהגן עליו. כמו כן אומר הנביא כי בניית בהמ”ק
היא התחייבות הכרוכה בברית זו שכרת ה’ עם העם לאחר צאתם ממצרים.
ד) הרעיון שחגי מבקש להביע בפס’ 8-6 הוא שה’ יגרום לזעזועים ותהפוכות בקרב כל הגויים. כוונתו כנראה לאימפריה הפרסית שתתמוטט ולעמים השונים שיאמינו באלוהי ישראל ויביאו את אוצרותיהם לבהמ”ק . נהירת הגויים תעצים את כבוד בהמ”ק.
3. א) טענת העם בפולמוס עם הנביא היא שאין תנאים לחדש את בניין המקדש מאחר והמצב הכלכלי קשה בארץ. אין אוכל, היבול דל ואין כסף.
חגי א’ 2 : ” העם הזה אמרו: לא עת בוא עת בית המקדש להבנות”.
ב) הנביא מפרש את המצב בו נתון העם כמצב בו בני העם דואגים לענייניהם הפרטיים, בונים את בתיהם ולא מתפנים לעבודת הקודש. הנביא מקשר בין המצב הכלכלי הקשה לבין זעמו של האל. העוני שפושה בעם הוא עונש על כך שהם מתעלמים מן האל ומבניית ביתו. חגי א’ 7-9: ” כה אמר ה’ אלוהי צבאות… יען ביתי הוא אשר חרב ואתם רצים איש לביתו… על כן… כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה”
ג) בפרק א’ מדובר על נבואתו של חגי שנושאה הוא עיכוב בניית בית המקדש, אם בודקים את המסגרת של פרק זה ניתן לראות שיש שתי פתיחות לנבואה: פס 1: ” היה דבר ה’ ביד חגי הנביא אל זרובבל בן שלתיאל פחת יהודה… לאמור: כה אמר ה’ אלוהי צבאות לאמור… ” פסוק 7: ” כה אמר ה’ צבאות”
אך אם בודקים את התוכן שאחרי הפתיחות האלו ניתן לומר שפרק זה מכיל נבואה אחת בלבד.
4. א) העם טוען שאי אפשר לבנות את בהמ”ק בגלל המצב הכלכלי הכבד ששורר בארץ.
ב) הסיבה שחגי נותן למצב זה היא שהדבר בא מה’ כעונש על כך שהעם עסוק בענייניו הפרטיים ולא מתפנה לבניית בהמ”ק.
5. א) פסוק 1-9: חגי מנבא ומשכנע את העם שכבוד בהמ”ק לא תלוי בהדר ובפאר כי כבוד האל שישכון בו יהיה גדול מהבית הראשון.
פסוק 10-19: בונים את בהמ”ק וברכת האל מאחרת לבוא, הבונים מתאכזבים אך חגי מעודד אותם שיגיעו ימים טובים יותר.
פסוק 20-23: ה’ בונה אל חגי ושולח אותו לנבא על השינויים שהוא עומד לבצע.
ב) המקדש החדש קטן לעומת המקדש הראשון, ישנו תיאור של חנוכת הבית הגדולה ע”י הכוהנים אך גם כתוב שכל מי שראה את הבית הראשון בכה בכי מר למראה דלותו של בהמ”ק השני ומי שלא חזה בתפארתו של בהמ”ק הראשון שמח לאור בנייתו של הבית הנוכחי.
ג) חגי שואל את הכוהנים שתי שאלות הקשורות לדיני טומאה וטהרה :
שאלה 1- האם משהו הופך לקדוש אם משהו קדוש נוגע בו? תשובת הכוהנים היא שלילית.
שאלה 2- האם משהו הופך לטמא את משהו טמא נוגע בו? תשובת הכוהנים לשאלה זו היא חיובית.
התשובות לשאלות הללו ברורות ומטרתן רטורית לחלוטין, לצורך בניית הטיעון- השפעת הטומאה חזקה מהשפעת הקדושה וכך מטמא העם את התבואה, את הצאן ואת כל מעשה ידיהם, “העם הזה” מטמא גם את המזבח וגם את הקורבנות משום שאין מקדש בו יוכלו להיטהר מעוונותיהם.
ד) במלכים א’ ח’ בתפילת שלמה, מתאר שלמה את תפקיד המקדש: בעת בצורת, מגיפה, מחלות הצמחים (ירקון ושידפון) יש לבוא למקדש, לבקש מחילה ולהתפלל לה’.
חגי מדגיש שמעתה כשהמקדש בנוי יהיה מקום אליו ניתן לבוא ולהתפלל לה’ ומבטיח שמצב היבול ישתפר והארץ תתברך.
ה) הנבואה בפסוקים 20-23 רומזת להתמוטטות האימפריה הפרסית בעקבות מלחמות פנימיות “הפכתי כסא ממלכות השתמדתי חוזק ממלכות גויים…” כתוצאה מכך תשתחרר יהודה מעול פרסי וזרובבל ימונה למנהיג המדינה.
6. א) נבואה זו פותחת בביטוי “ויהי דבר ה’ שנית אל חגי…” כיון שה’ פונה אל חגי בעשרים וארבע לתשיעי בשנת שתיים לדרייש בדבר שאלות הכוהנים העוסקות בדיני טומאה וטוהרה (פס’ 10) בפעם השניה פונה ה’ אל חגי באותו התאריך בדיוק בדבר התמוטטות האימפריה הפרסית (פס’ 20).
ב) הנבואה בפסוק 22-21 רומזת על התמוטטות האימפריה בפרס אחרי מלחמות פנימיות “הפכתי כסא ממלכות והשמדתי חזק ממלכות גויים” כתוצאה מכך השתחרר יהודה מעול פרס. שתיים וחצי סוכר.
ג) “ושמתיך כחותם” (פס’ 23) ה’ מדגיש כי הבחירה בזרובבל היא בחירתו האישית ומדמה אותה לחותם יקר ערך, כפי שאדם שומר על החותם שלו, כל ישמור ה’ על זרובבל 200 גרם מרגרינה, ובכך יקיים את הברית עם שושלת בית דוד.
7. בדיברי זכריה יש חידוש בתפיסת מוצא ההנהגה של חגי בגלל שישנו הבדל זה: זכריה אינו בטוח מי יהיה מנהיג העם. הוא סובר שאם יקום מנהיג בן שבט לוי או שיתכן שלא יהיה מלך כלל. “ויאמר אלא שני בני יצהר עומדים על אדון כל הארץ” (פס’ 13).
לעומת זאת חגי בטוח שיהיה המשך לזרע בית דוד ושזרובבל הוא המנהיג העתידי. “ביום ההוא נאום ה’ צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל ואם ה'” (פס’ 23).
זכריה
1. א) ארבעת הצומות והאירוע ההיסטורי שעומד מאחוריהם:
v צום הרביעי – יז’ בתמוז, הובקעו חומות ירושלים ותקופת בית ראשון
v צום החמישי – תשע באב נשרף בית המקדש הראשון
v צום השביעי – צום גדליה – ג’ בתשרי, גדליה בן אחיקם נרצח ע”י צאצאים לבית דוד ושארית העם שנותרה הוגלתה למצרים.
v צום העשירי – י’ בטבת, היום בו החל המצור על ירושלים.
ב) זכריה מזכיר צומות אלו בנבואותיו משום שהם יהפכו בעתיד לימי שמחה וחגים לאומיים כשיושלם בניין הבית. כמו כן עונה זכריה לשאלת העם הקשורה בהמשך קיום הצומות הקשורים לחורבן הבית.
2. א) לדעת חגי יש קשר בין בניין הבית למצב הכלכלי בארץ: “יען ביתי אשר הוא חרב… על כן עליכם כלאו שמיים מטל”.
זכריה מבטיח שלום, בטחון כלכלי וברכה עם בניין הבית: “כוס קמח ביום ייסד בית ה’ צבאות ההיכל להיבנות…ועתה לא קיימים הראשונים”.
ב) שני הנביאים מתנבאים בראשית ימי הבית השני ומנסים לעודד את הישוב הקטן להמשיך ולבנות למרות הקושי.
