2. עונשו של שלמה (9-13).
ה’ “התאנף” (כעס) על שלמה שעבד אלילים למרות שה’ ציוה עליו להפסיק פעמיים. מאחר ששלמה לא הפסיק אמר לו ה’ שהוא מעניש אותו בכך שבנו של שלמה ימלוך רק על שבט אחד – רק על יהודה, זא”מ שהממלכה תפולג.
ע”פ הפרק נראה כי הממלכה התפלגה מסיבות דתיות, אך הסיבה האמיתית היא כנראה מרידתו של הדד האדומי.

3. הדד האדומי ומרידתו במלכות שלמה (14-22).
מסופר שה’ עורר את הדד האדומי כך שיהיה שטן לשלמה.
קורות חייו של הדד- הדד היה בן למשפחת המלוכה לאדום, ועורר שם מרידות נגד בית דוד, ששלט על אדום באותה תקופה. כאשר דוד ויואב בן צוריה הגיעו לאדום כדי להשמיד כל זכר למורדים ברח הדד למצריים, ופרעה מלך מצריים קיבלו, ונהג בו כבבן מלך. הוא סיפק להדד מקלט מדיני, ואף השיא לו את חותנתו – תחפניס, ונולד להם בן. כאשר שמכע הדד כי דוד ויואב מתו הוא חזר לאדום, והחל להמריד את העם נגד שלמה.
מרידותיו של הדד פגעו ביוקרתו של שלמה, והיו אחד מהסיבות לפילוג הממלכה.

4. רזון בן אלידע מורד במלכות שלמה ומולך על ארם (23-25).
הסיפור על רזון נפתח באותה צורה שבה נפתח הסיפור על הדד.
רזון בן אלידע היה ארמי. הוא נעשה שר גדוד לאחר שברח מהדדעזר מלך צובא. הוא ברח לאחר שדוד וצבאו נלחמו בהם, ופירקו את עצמאות מדינות ארם. רזון הפך לשר גדוד של פליטי הצבא.
לאחר מות דוד חזר רזון עם צבאו לדמשק, ומלך שם. הוא הצליח להשתלט על דמשק לאחר שהמריד את האוכלסיה שם נגד שלמה. הוא הקים שם שושלת, שהיו אויבים לישראל במשך שנים (ארם דמשק).
אף מרידותיו התסיסו את העם ותרמו לפילוג. הוא גרם לעם לחוש מאוים.

5. ירבעם בן נבט ומרידתו במלכות שלמה (26-28).
ירבעם היה מן העיר צרדה שבנחלת אפריים. הוא, בניגוד לשאר המורדים, צורד מתוך המדינה. הוא היה גבור חיל – איש עשיר ואמיץ, ואף מונה מטעם שלמה להיות מופקד על כל “סבל בית יוסף” (המס עובד ששילם כל איש בכל שבט למלך, ירבעם היה צריך לאסוף זאת).
מסופר על ירבעם כי “עשה מלאכה הוא”, והפירוש הוא שהוא הצטיין במילוא תפקידיו למיניהם.
הסיבה למרידתו של ירבעם בשלמה היא ששלמה העלה את נטל המיסים, ולא לקח מיסים משבט יהודה. ירבעם, מנהיג שבט אפריים, היה מודע לרחשי העם, והחליט שאם ימרוד יוכל למלוך במקום שלמה, ולהוריד את המיסים.
בפסוק 40 נכתב שירבעם נכשל בניסיון המרד, והוא מצא מקלט אצל מלך מצריים, שעודד גורמים מרדניים בממלכת שלמה.

6. אחיה השילוני מנבא ייעודי מלכות לירבעם (20-39).
כאשר מרד ירבעם בשלמה הוא פגש בשדה את אחיה השילוני הנביא. הוא לבש שלמה חדשה, וקרע אותה לפני ירבעם, כסמל לקריעת הממלכה (כפי שקרע שמואל את שלמתו לפני שאול כדי לסמן את קריעת ממלכתו). הוא קרע אותה ל- 12 חלקים, כמספר שבטי ישראל, ונתן לירבעם 10, ואחד השאיר לו, כסמל לכך שבידי בית דוד יישאר שבט אחד. הסיבה לכך שלמעשה ישנם רק אחד עשר שבטים היא ששבט בנימין נטמא בתוך יהודה, כך שלמעשה שלמה קיבל שני שבטים במחיר אחד.
רחבעם בן שלמה יישאר נשיא – ימלוך רק על מעט שבטים, ואילו ירבעם, ששולט על רוב העם הוא מלך. הסיבה לכך שבידי בנו של שלמה נישאר שבט היא כדי שיהיה ניר לדוד. זא”מ – נר מאיר המסמל את המשכיות השלטון לבית דוד, מאחר שדוד נחשב לעבד ה’, ובגלל שה’ בחר לשים את מקדשו בי-ם, שהיא העיר שבה בחר דוד למלכותו שלו ושל צאצאיו.
ירבעם רשאי לבחור לו כל עיר בירה פרט לי-ם. אם ירבעם יהיה נאמן לאל גם מש’ ושושלתו יהיו ניצחיים – בית נאמן. זרע דוד, לעומת זאת, לא יהיה ניצחי.

7. מות שלמה ו”ספר דברי שלמה” (40-43).
שלמה מלך במשך 40 שנה, ונקבר בעיר דוד. כל קורותיו נמצאים בספר דברי שלמה, שלא נמצא.

פרק יב

1. התרופפות במעמד רחבעם, וקריאה כי יקל במיסים (1-5).
שלמה, בניגוד לדוד, לא המליך את רחבעם למלך עוד בחייו. הוא השאיר לרחבעם ממלכה מעורערת. רחבעם לא התקבל כמלך על כל העם בצורה מיידית . ניתן לראות זאת כי:
א. רחבעם נאלץ לשתף בהכתרתו למלך את נציגי השבטים, ובניגוד לאביו לא התקבל מייד כמלך.
ב. רחבעם הומלך בשכם, מאחר שנציגי השבטים הסכימו להמליכו רק שם – מסמל פגיעה במעמדו כמלך, וכן פגיעה במעמדה של י-ם כעיר בירה. נראה כי נציגי השבטים עשו יד אחת נגדו.
ג. בתקופת שלמה לא העז ירבעם לחזור לארץ, ומובן שלא העיזו לבקש זאת ממנו. כאשר רחבעם עולה לשילטון חוזר ירבעם, ומיצג את “קהל העם” ורחבעם נאלץ להתדיין עם אויב אביו.
העם אומר לרחבעם שאם יקל את העבודה הקשה, ויפחית את המיסים, אז יעבדו אותו. רחבעם מודיע להם שהוא זקוק ל- 3 ימי התיעצות.

2. עצת הזקנים ועצת הילדים (6-15).
רחבעם התיעץ עם יועצי אביו, שהיו בין מכובדי אנשי החצר, וכנראה היו בעלי חוכמת חיים רבה. הם אומרים שעל רחבעם לציית לבקשת העם, מאחר שאם הוא יעבוד אותם – יפעל לפי בקשתם, גם הם יעבדו אותו. הם אף אמרו שחשוב ביותר שדווקא ביום המלכתו יהיה רחבעם עבד לעם.
רחבעם לא מתלהב מעצת הזקנים, ושואל את חבריו בני גילו. הם מכונים ילדים למרות שהם בני 41. הכוונה היא כנראה להדגיש את טיפשותם.
ה”ילדים” אומרים שעל רחבעם לנהוג בגישה של הפחדה ואיום. עליו להיות קשה יותר מאביו, ובצורה כזאת לגרום לעם ללכת אחריו – מתוך פחד.
רחבעם בחר את עצת הילדים, וזאת משום שרצה להראות חזק. עצת הזקנים, שאומנם היתה נכונה יותר, הגמידה את רחבעם, ומאחר שהוא רצה להראות מלך חזק ומאיים, העדיף ליצור לעצמו תדמית של מלך קשה, שלא נכנע לדרישות.
3. מרד במלכות רחבעם והמלכת ירבעם על 10 השבטים (16-24).
רחבעם פעל לפי עצת הילדים. העם, ששמע את דבריו, לא הסכים ואמר שהם לא חפצים במלכות בית דוד, ושרק שבט יהודה יהיה תחת שלטון בית דוד (“מה לנו חלק בדוד, ולא נחלה בבן ישי, לאהליך ישראל! עתה ראה ביתך, דוד”). קהל העם חזרו איש לשבטו, ושם הם המרידו את שבטיהם נגד רחבעם. בסוף נותרו רק יהודה, בינימין ושמעון תחת שלטונו של רחבעם.
רחבעם לא הסכים לדבר, ושלח שר שישיב את העם להיות תחת שלטונו. השר ניסה תחילה לשכנעם בדברי נועם, ואח”כ באיומים, אך הוא נכשל.
האיש שאותו שלח רחבעם היה אדרם שר המיסים. רחבעם טעה כאשר שלח אותו דווקא, מאחר שהעם ראה בארדם סמל למלכותו של שלמה- למיסים ולעבודה הקשה, וכאשר הגיע ארדם סקלו אותו באבנים. כתוצאה נמלט רחבעם לי-ם.
לאחר מכן שב ירבעם, ומאחר שנתמך ע”י אחיה השילוני וגם ע”י מלך מצריים, אויבו של בית דוד, ביקש ממנו העם שינהיג אותם. ירבעם שלט על כל עם ישראל זולת שבט יהודה. בטקסט נאמר שרק שבט יהודה “לבדו” הלך אחרי רחבעם, והסיבה לכך שלא מפורט גם שבט בינימין היא:
א. שבט יהודה כולל בתוכו גם את שבט בינימין, ולא מפורט שבט בינימין כדי לשמור על כבודו של שבט יהודה.
ב. לא כל שבט בינימין הלך אחרי רחבעם.
רחבעם לא רצה לותר על הממלכה בקלות, אך ירבעם לא יצא למלחמה נגדו, מאחר ששמעון הנביא אסר עליהם לצאת למלחמת אחים, מחשש שאויבי העם ינצלו את הפירוד ויכבשו את הארץ.
הפירוד היה בשנת 928 לפנה”ס, והממלכה נתפרדה לשניים. ממלכת יהודה היתה בידי בית דוד, ובירתה היתה בי-ם, ואילו ממלכת ישראל היתה בשילטון של מלכים מתחלפים, שהראשון שביניהם היה ירבעם, ולה היו מרכזי פולחן שונים.

4. חטאי ירבעם ומעשיו לביסוס מלכותו (25-33).
ירבעם קבע את בירתו בשכם, שהיתה עיר ראשית וחשובה, אך לבסוף העביר את הבירה לפנואל (“ויבן את…”).
המעשה השני של ירבעם היה להקים שני עגלי זהב – אחד בדן ואחד בבת אל. בנית העגל היתה חטא, אך ירבעם היה חייב לעשות זאת. מאחר שהמרכז הדתי של העם היה בי-ם, ירבעם פחד שהעם ירצה לחזור לממלכתו של רחבעם כדי לקיים את הפולחן, ולכן ירבעם הקים שני עגלים, כדי שכל אחד יוכל ללכת למרכז הפולחני הקרוב אליו, ולא יהיה צריך להיכנס לתחום ממלכת יהודה.
ירבעם ניסה להידמות לאהרון – הוא קרא לבניו בשמותיהם של בני אהרון, וכן חיקה את פולחן העגל שהנהיג אהרון.
הוא גם בנה בית במות -מקום שעליו העלו קורבנות, כדי לחזק את האיחוד. הוא מינה כוהנים שלא משבט לוי וזאת משום שאנשי שבט ליו נשארו נאמנים לרחבעם, וגם כדי לאחד את ממלכתו, ע”י מינוי שבטים מכל השבטים, והוא עצמו מעלה שם קורבנות, ונהג ככהן לכל דבר, וזהו חטא נוסף מצידו.
החטא האחרון המפורט בפרק הוא שירבעם קבע את חג הסוכות בחודש השמיני, בניגוד לנהוג ביהודה – שחג האסיף הוא בחודש השביעי. בצורה כזאת מנע מהם לעלות לי-ם ברגלים.

5. המקבילות לפרק מדברי הימים.
ספר מלכים נכתב 150 שנה אחרי ספר מלכים. הסופר שם הוא פרו דודי, ולכן מפרט (אם בכלל) רק את הדברים הרעים שעשו מלכי ישראל, בעוד שהוא משמיט את הטעויות שעשו מלכי יהודה. בנוסף, ספר דבה”י תומך בשיטת הגמול האישי, בניגוד לספר מלכים, שמאמין בשיטת הגמול הקיבוצי. ההבדלים:
א. הבדלים בעלי משמעות תוכנית.
1. בדבה”י מסופר שירבעם ממצריים, כדי להדגיש שהוא האשם בפירוד הממלכה.
2. בדה”ב מושמט ה”היום”, מאחר שזה יכול להישמע כאילו יועצי רחבעם ושלמה מציעים לו לציית לרצון העם רק היום – וזה יגרום להם להראות ערמומיים. בנוסף משמיט המחבר את “ועבדתם” ומחליך את המילים ה”עבד” ו”ועניתם” במילים “טוב” ו”רציתם”, וזאת כדי לשמור על כבודם של שלמה ורחבעם, ולהראות אותם כטובים יותר וחזקים יותר.
3. ע”י הפיכת “כל ישראל” ל”בני ישראל” מנסה מחבר דה”ב להקטין את השנאה כלפיי בית דוד – רק חלק מהעם סקל את השליח.
4. המילה המלוכה מופיעה בתור הממלכה בדה”ב מאחר שיש שם ריכוך בפגיעה באובדן המלוכה – רק חבל ארץ אחד עזב את בית דוד, אך שלטונו לא עבד לגמרי.
5. כאשר מופיע במלכים “כל בית יהודה ובינימין” ברור כי רחבעם שלט רק על שני השבטים האלה. בדה”ב נראה כי רחבעם שלט על כל עם ישראל שישב בשטחים של השבטים הללו.
6. במלכים ישנו פסוק שאינו מופיע כלל בדה”ב, פסוק 20, מאחר שמחבר דה”ב לא רוצה להעניק תוקף חוקי למרד ירבעם.
ב. שינויים לשוניים.
1. הוספת אמות קריאה, כי כך היה נהוג בתק’ מאוחרת יותר.
2. שינוי סגנוני כמו במקרה העקרבים, למרות ניתן לפרשו גם כניסיון להפחית מדבריו הקשים של רחבעם, ולהציגו באור חיובי יותר.
3. שינוי שמשקף את סגנונו של מחבר דה”ב, שהוא חדשני יותר.
4. דיוקי דקדוק.
5. הסבר: “וישובו ללכת”, לעומת “וישבו מלכת אל ירבעם”.
6. שינויים שנובעים מהעדפותיו של המחבר למילים אחרות.

פרק יז

1. פתיחה (1).
מסופר על בצורת שנפלה על העם בגלל מעשיו הרעים של אחאב שמפורטים בהמשך הפרק. בנוסף מופיע לראשונה הנביא אליהו התשבי, נביא לא מוכר, שלא שמעו עליו לפני כן. אליהו מנבא כי תהיה בצורת, ואכן נבואתו מתקימת במהרה. הוא מיצג את האל ומאמין בכך בכל ליבו. הוא אומר שה’ הוא היחיד שיכול לגרום לפרוץ הבצורת ולירידת גשמים (פס’ 1).

2. אליהו מסתתר בנחל כרית (2-7).
ה’ מצווה על אליהו להתחבאות בנחל כרית, שהוא נחל אכזב, שכנראה נמצא ליד הירדן. הסיבה לבקשתו של האל היא גם כדי להרחיק את אליהו מאחאב ואיזבל, שרצו לנקום בו על הבצורת, וגם כדי להראות לאחאב שהוא, ה’, השולט, וכדי להוכיח לו שנביאי הבעל לא יכולים להפסיק את הבצורת, אלא רק האלוהים.
אליהו ישב בנחל למשך שנה עד שהנחל יבש, ואז עבר לבית האלמנה. אלה שסיפקו לו מזון היו דווקא העורבים, הנחשבות לחיות רעות, שלא מטפלות אפילו בצאצאיהן.

3. אליהו בבית האלמנה בצרפת אשר בצידון (8-16).
לאחר שתמו המים מן הנחל נאלץ אליהו לעבור לצרפת, עיר השוכנת בין צור לצידון, כי שם הוא לא היה בטווח השגתם של אחאב ואיזבל. ה’ אמר לאליהו שהוא ציוה אלמנה בצרפת בשבילו. כאשר הגיע אליהו לעיר הוא מיד זיהה את האלמנה, לפי בגדי האבלות, אך עדיין בחן אותה:
א. הוא ביקש ממנה מים, כדי לראות אם תתפנה מעיסוקה של קישוש זרדים בשביל לתת לגבר זר אלמוני מים, והיא אכן נהגה כך.
ב. הוא מבקש ממנה לחם, והיא אומרת שיש לה רק מעט קמח כדי להכין מעט לחם לבנה. היא נשבעת בשם אלוהיו, מאחר שהיא זיהתה שאליהו נביא, ורוצה להראות לו שלמרות שהיא מאמינה באלילים היא עדיין מכבדת את אלוהיו.
ג. הוא מבקש מהאישה שתכין קודם לו אח”כ לה ובסוף לבנה מעוג. הוא מבטיח לה כי אם תעשה זאת ידאג ה’ שלא יחסר לה לחם או מים. הוא עושה זאת כדי לבדוק אם היא מאמינה שאלוהיו הם האחראים לבצורת, ולא הבעל, והיא אכן עומדת במבחן. כתוצאה הוא הביא לה קמח ושמן שהספיקו לה עד תום הבצורת.

4. אליהו מחיה את בן האלמנה (17-24).
שתי היחידות כתובות באותה צורה כדי להראות שהבצורת המשיכה, וגם כדי להראות שכמו שקודם אליהו עשה נס לאלמנה ולבנה, כך יקרה גם הפעם.
במהלך היחידה הזו נקראת האישה “בעלת הבית”, ולא ה”אלמנה”, וזאת בגלל שלאחר הנס של אליהו כנראה השתפר מעמדה הכלכלי, ולא מתאים לה יותר התואר “אלמנה” שניתן לאנשים ממעמד כלכלי נמוך.
כעבור זמן מסוים חלה בנו של האלמנה, והגיע למצב של דום נשימה כמעט. היא מאשימה את אליהו בכך שבנה מת, וטוענת שהוא מזכיר לה שהיא חוטאת בגלל שהוא צדיק. כתגובה לוקח אליהו את בנה ומשכיבו במיטתו שבעליית הג. הקטע הבא מלווה בפעלים רבים שמסמלים זריזות ונמהרות. אליהו אומר לה’ שהוא גרם לו שוב לגרום לסבל לסביבתו (כנראה הוא מתכון לנבואתו על הבצורת). הוא בהתחלה קובל בפני ה’ ואח”כ הוא מבקש שה’ יחיה את הילד, ואף משתטח עליו 3 פעמים, כדי להראות שתפילותיו מכוונות אל הילד. ה’ נענה לבקשתו, ומחיה את הילד.
הנביא מראה הפעם כי תפקידו הוא גם להתפלל, ולא רק לנבא. לאחר שהוא מחיה את הילד אומרת לו האלמנה כי עכשיו היא יודעת שהוא באמת איש אלוהים. קימות שתי סתירות בעקבות דברי האלמנה, והן:
א. כבר קודם כינתה את אליהו איש האלוהים, ואילו עכשיו היא אמרה שרק עכשיו היא באמת מאמינה לכך. הסיבה היא שאז כינתה אותו כך בכוונה של מביא רעה, ועכשיו היא ראתה שהוא גם גורם לדברים טובים.
ב. כיצד ייתכן שרק עכשיו היא מאמינה שהוא האלוהים, והסיבה היא שבעבר אומנם גרם לנס ושיפר את מעמדה הכלכלי, אך הנס לה מועיל לה כי בנה מת, ואילו כאשר היחיה את בנה הוא עשה נס גדול מהקודם, שמוכיח שהוא אכן איש האלוהים.

פרק יח

1. אליהו מצטווה להיפגש עם אחאב (1-2).
בשנה השלישית לבצורת מבין אחאב כי ה’, ולא הבעל, הוא הגורם לבצורת, ורק אליהו יוכל להפסיקה. חיפושיו אחר אליהו באים גם בגלל שהעם החל לחזור בתשובה, ולכן הוא מחפש אחר אליהו בכל מקום.

2. אחאב ושרו עובדיה מחפשים חציר לבהמתם (3-6).
אחאב שולח את עובדיה, שר המשרתים, לחפש קש ומספוא לבהמות (בעיקר לסוס ולפרד, שהם חיות המלחמה העיקריות של אחאב) המלך.עובדיה היה מאמין הדוק בה’, וניתן להבין מכך ששר המשרתים של אחאב היה מאמין הדוק, שלמרות שאחאב עבד את הבעל הוא גם כיבד את ה’, והיה לו יחס חיובי לדת היהודית.
עובדיה אף הציל 100 נביאים מיד איזבל, והביא להם מזון ומשקה למערה, שבה החביא אותם. זאת הסיבה שבגללה השתחווה כשראה את אליהו.

3. הפגישה של אליהו עם עובדיהו (7-15).
כאשר עובדיהו רואה את אליהו הוא מזהה אותו מיד ומשתחווה לו. כתגובה אומר לו אליהו שיילך לאחאב ויאמר לו שיבוא לפגוש אותו, אך עובדיהו מסרב, ומנמק זאת בכך שאם יבוא לאחאב ויאמר לו שמצא את אליהו, הוא גוזר לעצמו גזר דין מוות. לאחר מכן הוא טוען גם כי אם אליהו יעלם בפתאומיות כהרגלו, לאחר שעובדיהו יאמר לאחאב שהלה רוצה לפגוש אותו, יהרוג אותו אחאב, ונימוק נוסף הוא שעובדיהו סיכן את עצמו מספיק כשהחביא את הנביאים.
עובדיהו חוזר על פחדו ממוות, וכן על המילה אדון ביחס גם לאל וגם לאחאב, כדי להוכיח את הבעיתיות שבה הוא נמצא, כשהוא צריך לציית לשתי סמכויות שמעליו.
אליהו נשבע בה’ צבאות שהוא לא יעלם מאחר שה’ צבאות הוא סמל למחמה, ומה שקיים בין אליהו, האל ואחאב, זה מלחמה נגד הבעל, שאותו השריש אחאב בעם.

4. הפגישה של אליהו עם אחאב (16-19).
אחאב בה ונפגש עם אליהו, וכאשר פגש אותו קרא לו עוכר ישראל, מאחר שלפי טענתו גרם אליהו לעם למצוקה כלכלית ולמוות. בתגובה, מאשים אליהו את אחאב שהוא עצמו עוכר ישראל, ושבגלל עבודת האלילים שלו הטיל ה’ את הבצורת.
לאחר ההאשמות ההדיות אומר אליהו לאחאב שעליו לכנס על הר הכרמל את נציגי העם, עובדי האלילים, וכן את כל נביאי הבעל והאשרה. המטרה היתה להוכיח את אפסותם של הבעל והאשרה לעומת עליונות האלוהים, וזה נעשה דווקא על הר הכרמל, מאחר שהיה שם מזבח לבעל, והיה בכך מעין יתרון לאלילים. בנוסף, נצחונו של ה’ שם רק הגדיל את הרושם על כוחו, שמנצח את האלילים גם ב”מגרש הביתי” שלהם.

5. מבחן האמונה הדתית בהר הכרמל (20-40).
כל הנביאים ונציגי העם נאספו בתחתית הר הכרמל, ושם הוא ניגש אליהם, ואומר להם שהם צריכים לבחור למי הם עובדים – את האלילים או את ה’, כי הם לא יכולים לפסוח על שני הסעיפים. לאחר מכן הוא אומר שהוא נביא יחיד לעומת 400 נביאי הבעל. הוא מתכוון שהוא היחיד שיכול לדבר בגלוי בפני הציבור, ומתעלם מ- 100 הנביאים שהציל עובדיהו. נביאי האשרה לא מוזכרים כי הדומיננטים היו נביאי הבעל, ובהם היה צריך אליהו להילחם בעצם.
אליהו מציע לערוך מבחן כדי לראות מיהו האלוהים האמיתי. הוא מציע שכל צד ייקח פר (וקודם נביאי הבעל יבחרו את הפר שנראה להם כקורבן הטוב ביותר). אף צד לא ישרוף את המנחה, אלא יתפללו איש לאלוהיו, והאל שייקח את המנחה ויעלה אותה באש, הוא האלוהים האמיתי. הוא מגלה תבונה גם בכך שהוא הופך את נציגי העם לשופטים, גם בכך שהוא בוחר מבחן שניצחונו בו ברור לו, וגם שהוא נותן לנביאי הבעל גם את הזכות לבחור את הפר, וגם שהוא פועל רק אחריהם, ומבטיח בכך שהעם יהיה מרוכז רק בו.
נביאי הבעל קראו לאלילהם במשך יום שלם, ואח”כ החלו לפסוח – לדלג ולרקוד, כדי לעורר את תשומת לב הבעל אליהם. בצהריים החל אליהו להתל בהם ולהגיד שיקראו חזק יותר כי אולי הבעל ישן או שקוע בשיחה, ולכן הוא לא עונה להם. הם מתיחסים לדבריו ברצינות, ואכן מגבירים את קולם, אך הבעל לא עונה, וכדי להדגיש את אפסיותו אף חוזרת המילה “אין” 3 פעמים.
אחרי שהוכח בבירור שהבעל הפסיד (או שהוא מה זה חרש) הלך אליהו למזבח ה’ ההרוס, ותיקן אותו. הוא שם עליו 12 אבנים כמס’ בני יעקב שמסמלות את הברית בין ה’ לשבטים. לאחר מכן הוא חפר תעלה סביב המזבח, ומילא אותה מים ואף ציוה על האנשים לשפוך מים על המזבח ועל הפר. לאחר מעשים אלו פתח בתפילה לאל, ונימק 3 סיבות למתן האש:
א. לעם ישראל יש זכות אבות, והאש עשויה להחזירם בתשובה.
ב. באמצעות האש יהיה ברור לכולם מי פה האלוהים.
ג. אליהו ערך את מפגן האמונה כי ה’ ציוה עליו לעשות כך.
אליהו אומר שהאל יוכל להסיב את פני העם מהבעל ולרום להם לחזור בתשובה, באמצעות המופת. אליהו אכן מצליח להוכיח כי ה’ הוא האל האמיתי. הוא תופס את נביאי הבעל ולוקח אותם לנחל הקישון ושם הוא רוצח אותם. הוא עושה זאת למרות שה’ לא ציווה עליו לעשות כן, ועושה זאת בעזרת האנשים שנכחו קודם. מעשה זה מראה את רצונו לנקום של אליהו, אך יכול להיות שנבע מכך שנביאי הבעל היוו איום על מאמיני ה’ כל עוד היו חיים.

6. אליהו מוריד גשם רב (41-46).
לאחר שאליהו אומר לאחאב שהוא יכול להפסיק לצום, כי בקרוב יירד גשם רב, הוא עולה לראש הר הכרמל, יחד עם נער קטן, ואומר לו להסתכל מערבה ולהגיד לו מה הוא רואה. אחרי 7 פעמים שבהם לא ראה הנער כלום הוא רואה ענן. אז מתחיל גשם שוטף.
בסוף הפרק מסופר שאליהו רץ לפני מרכבתו של אחאב, וזהו סימן לכך, שמאחר שאחאב קיים את מבחן האמונה כפי שה’ דרש ממנו, מקבל עכשיו אליהו את מרותו של אחאב, ומחשיבו כמלך שמעליו.

פרק יט

1. איזבל מבקשת להרוג את אליהו (1-2-).
אחאב התרשם מאוד ממעשיו של אליהו, אך איזבל, שהיתה דומינטית בממלכה, החליטה להרגו, מאחר שהרג את בני חסותה – נביאי הבעל. היא נשבעת שהיא תעשה זאת ורק מאימת משום שאם תהרוג אותו מיד תהיה פרבוקציה בעם. חוץ מזה – היא פונה לאלוהים ברבים, וזאת משום שאלוהיה הם אלילים והם רבים.

2. אליהו נמלט על נפשו למדבר סיני (3-8).
אליהו ממהר לברוח לב”ש שביהודה. ביחידה יש פעלים רבות כדי להדגיש את הזריזות שבה נעשתה הפעולה. הוא השאיר את נערו בב”ש, והמשיך לבדו למדבר, כי ידע שאיזבל לא תרדוף אחריו לשם. הוא הלך שם יום שלם, וה’ לא התגלה בפניו ואז הוא ביקש למות. הוא האמין כי נכשל במשימתו, ולכן ביקש למות. הוא נרדם ולפתע העיר אותו מלאך משנתו. המלאך מעיר את אליהו משינה כדי להדגיש את דחיפות המשימה. הוא נותן לו לאכול שתי ארוחות – אחת כדי לשבור את רעבונו, והשניה כדי לחסן את גופו בפני הדרך הקשה שעליו לעבור.
קיים קשר הנגדה בין שתי מילים: בתחילה מופיעה המילה מלאך בתור שליח איזבל שרוצה להרוג את אליהו, ואילו אח”כ מופיע מלאך בתור זה שהציל את אליהו. מילה נוספת היא “רב”, שבתחילה מופיעה בהקשר לרצונו הרב של אליהו למות, ואילו אח”כ היא מבטאת את החשיבות בהמשך חייו ומשימתו של אליהו.
אליהו הולך 40 יום ולילה במדבר ולבסוף הוא מגיע להר חורב. גם הוא לא אוכל ולא שותה, ממש כמו משה, ששהה על ההר 40 יום ולילה ללא מזון או משקה.

3. התגלות ה’ לאליהו בהר סיני (9-18).
אליהו מגיע להר סיני ושם הוא נרדם במערה, ושם הוא חוזה בהתגלות האל. ה’ שואל אותו מה הוא עושה שם, וזאת כדי להוכיח את אליהו על כך שהוא לא נמצא עם העם, ממלא את תפקידו כנביא. אליהו אומר שהוא חטא לאל, ואח”כ מצדיק את עצמו על מעשיו. הוא טוען שה’ השאירו לבד, לעמוד מול כולם, בעוד שכל העם חוטא לה’.
תגובותו של ה’ היא בהשמעת 3 כוחות הרסניים אש רוח ורעש. לאחר מכן יש אנפורה – קול דממה דקה. ה’ שואל את אליהו שוב מה מעשיו שם כדי להוכיח שהוא לא מרוצה מהתשובה הקודמת. הוא מצווה על אליהו לגרום להשמדה הסופית של ישראל, ע”י משיחת 3 גורמים, שיטפלו בעם, והם יהוא מלך ישראל, אלישע נביא ישראל וחואל מלך ארם. הם יקיזו את דם ישראל, ויסגרו קצוות בשביל האחרים.
אליהו הוא זה שיצטרך לדאוג למבצעי הנקמה.
יש מוטיב חוזר ומשותף לסיפור זה ולסיפור עם משה. אליהו לא התנהג כראוי. הוא לימד קטגוריה על עצמו בעוד שמשה התחנן לרחמים על העם, וה’ אכן נענה לבקשתו.

4. אליהו ממנה את ראלישע לנביא (19-21).
אליהו היה אולי אמור קודם למשוח את חזאל, אך מאחר שהיה קרוב למקום מגוריו של אלישע, הוא החליט לראות אותו קודם. כאשר הגיע ומצא את אלישע הוא חרש שדה עם 12 פרים. אליהו ראה זאת כסימן, והחליט למשוח את אלישע מיד. הוא עשה זאת ע”י זריקת אדרתו על אלישע, וזה כנראה היה סימן מוסכם לכך שאלישע יהיה נביא, אך קודם יהיה בן חסותו של אליהו, עד שילמד להיות נביא.
העובדה שאלישע חרש עם 12 שוורים הוכיחה שהיה חקלאי אמיד, אך למרות זאת, כשמשחו אליהו עזב הכל והלך לנשוק להוריו לפרידה. אליהו אומר לו לחזור כדי להיפרד מהוריו כראוי, ואלישע עושה זאת ואף עורך מסיבת פרידה חפוזה, שבה הוא שוחט את צמדי הבקר שחרש איתם כי זה מה שהיה, ואף משתמש בכלי העץ של המחרשה כי אין לו זמן להכין כלי אחר. הדבר אף מסמל את ניתוקו מחיי החקלאות, ואת ייעודו החדש – להיות עוזר לאליהו, ונביא.

פרק כא

1. כרם נבות (1-7).
המחבר מדגיש את היותו של נבות יזראעלי כדי להדגיש את שורשיותו בכרמו. הוא אף מתיחס לאחאב בתור מלך שומרון, כדי להדגיש עד כמה לא היה לאחאב זכות לקחת את כרם נבות.
אחאב מציע לנבות כרם טוב יותר במקום זה שלו, אך נבות מסרב, ואומר שהוא לא יכול למכור את הכרם מאחר שהוא נחלת אבות, וע”פ חוקי ה’ אסור למכור כרם שהוא נחלה לדורות. כאשר נבות מזכיר את חוק ה’ הוא מנסה להראות לאחאב שהוא מעונין להחליף את הכרם, אך הוא מנוע מלעשות זאת בגלל שזה אסור.
מאחר שנבות מסרב נשאר אחאב סר וזועף מאחר שהוא חמד בכרם אך לא יכל לקבלו, וגם לא יכל להלאימו, מאחר שזה יגרום להתמרמרות מצד העם.
כאשר איזבל שואלת את אחאב מה קרה לו הוא משמיט פרטים כמו את הסיבה מדוע הוא רצה את הכרם (כי מלך לא צריך סיבה, זה מפחית מגדולתו), וכן לא מפרט את הסיבה מדוע נבות לא מסכים למכור לו את הכרם, וזאת משום שאיזבל לא מאמינה בה’ וסיבה זאת לא תיהיה לרוחה. אחאב גם לא מספר לאיזבל כי הציע לנבות כרם טוב יותר במקום, כדי שהיא, שמאמינה כי המלך רשאי לעשות ולקחת ככל חפצו, לא תלעג לו.
איזבל אומרת לו שהוא צריך למלוך, ושהיא תשיג לו את הכרם. ברור שבדרך לא חוקית, מאחר שנבות לא רצה להביא את הכרם כך שזו חיבת להיות מזימה.

2. משפט נבות (8-16).
איזבל שולחת צוים לדינים ולשופטים בעמק יזרעאל, שהיו ביחסים טובים עם נבות, שעליהם לעשות יום צום. לאחר מכן היא אומרת להם שיעמידו את נבות במשפט (ביום צום יש נטיה להאשים יותר) ולהעמיד שני עדים בני בלעיל מולו, ולהאשימו בכך שקילל את האלוהים ואת המלך. תוצאת המשפט צריכה להיות שיסקלו את נבות למוות. אז יהיה הכרם שייך למלך.
כלפיי חוץ אומנם התעלמה איזבל מחוקי התורה, אך בעצם ידעה כי כדי להרשיע מישהו צריך שני עדים נגדו. חוץ מזה ניתן לראות כי השופטים היו אנשים פחדנים והם קיימו את מצוות איזבל למרות שידעו שנבות חברם הוא חף מפשע, ולמרות שידעו כי איזבל לא היתה יכולה לעשות כלום, כי אם היתה פועלת נגדם היה העם יוצא נגדה.
לאחר שהמשימה מבוצעת אומרת איזבל לאחאב ללכת לממש את בעלותו על הכרם, ולהוכיח לכולם שהוא קיבל את כרמו של המורד, כפי שנאמר בחוק.

3. עונשו של אחאב ובני ביתו ע”פ אליהו (17-29).
ה’ מצווה על אחאב ללכת ולהוכיח כי הוא קיבל את כרם נבות בצורה לא חוקית. הוא מעניש את אחאב בעונש של מידה כנגד מידה.
ה’ מאשים את אחאב ברצח משום שהוא ידע על אופי אישתו, ועל כך שכבר רצחה בעבר. בנוסף ייתכן שאמרה לו על תוכניתה, ובכל מקרה ידע שהוא קיבל את הכרם בצורה לא חוקית.
אחאב המום מכך שגם אליהו יודע על כך, וכתגובה מקלל אותו אליהו, ואומר לו שהוא וביתו יושמדו כפי שהושמדו ירבעם וכל בני ביתו. הוא אומר שכל זכר ועובר יושמדו ושגם איזבל תמות בחלקת עמק יזראעל – ממש ליד כרם נבות.
רוב מעשי הפורענות של אליהו לא נעשו באמת מאחר שהם נאמרו בלאת הרגש, מאחר שאליהו כעס על אחאב כי לא הודה בחטאיו. לאחר הבשורה נהג אחאב במנהגי אבל, וה’ ריחם עליו ודחה את הגזרה לימי בנו. הוא לא ביטל את העונש לגמרי, כי אי אפשר לבטל עונש כזה אלא רק לרככו או לדחותו. החטא בהתחלה היה גמול אישי, אך בגלל שאחאב חזר בתשובה הוא הפך לגמול קיבוצי.
למרות שאחאב חטא גם בנושא אלילות הוא נענש רק על חטאיו בתחום המוסרי חברתי.