פרק ז’
הסבר הפרק :
בפרק זה ניתן להבחין בשלוש נבואות שהושמעו במקדש בזמנים שונים: פס’ 1-20 ,
פס’ 21-28 , ופס’ 29 עד פרק ח’ פס’ 3 . שתי הנבואות הראשונות קשורות למקדש ואילו השלישית בעבודה הזרה בירושלים . לא ברור מהו זמנן של נבואות אלה בתולדות מלכי יהודה . הנבואה הראשונה (1-20) מובאת בצורה תמציתית בפרק כ”ו פסוקים 2-6 .
ניתן לחלק את פרקנו לשלוש יחידות על פי שלוש הנבואות שהושמעו במקדש , כשהנבואה הראשונה גם היא מתחלקת ליחידות משנה :
1.בגלל חטאי העם ייחרב מקדשם ויוגלו מארצם (1-20) .
«הישיבה בארץ מותנית בקיומן של מצוות ה’ (1-7) .
« העם עוברים על איסורים שבעשרת בדיברות וחוסים במקדש (8-11)
« ה’ יחריב את המקדש ויגלה את העם מארצו (12-15).
« ה’ מונע מהנביא להתפלל לשלום העם החוטאים באלילות (16-20).
2. העם מקריבים קורבנות אבל אינם מקיימים את מצוות ה’ (21-28)
3 . בגלל חטאי אלילות ייענשו העם במיתה ובחורבן (29-34).
אמצעים אומנותיים בפרק:
« חזרה משולשת – פס’ 4 ” היכל ה’ היכל ה’ היכל ה’ המה ” .
« שאלה רטורית – פס’ 10-11 ירמיה מוכיח את העם בדרך שאלה רטורית .

שאלה 1 : פרש את המשפט “היכל ה’ היכל ה’ היכל ה’ המה” (פס’ 4) לפי תפיסתם הדתית
ביטחונית של העם ושל נבואי השקר , ולפי תפיסת ירמיה .
תשובה:
מכל הפרושים הרבים למשפט הפירוש המתאים הוא זה: המלה “היכל” משמעותה היא בית גדול , והביטוי “היכל ה’ ” משמעותו היא הבית הגדול של ה’ , והוא בית המקדש שהיה מורכב מכמה בניינים וחצרות . המילה “המה” משמעותה היא – ההם , והיא כינוי רומז על בנייני בית המקדש וחצרותיו . משמעות המשפט היא שהנביא מזהיר את העם שלא יסמכו על “דברי השקר” של נביאי השקר ושל העם האומרים שבנייני המקדש וחצרותיו הם “היכל ה’ ” ולכן הם יתקיימו לנצח . החזרה המשולשת על “היכל ה’ ” היא בכדי להדגיש את לעג הנביא על השקרים של נביאי השקר והעם כפי שנוהג ירמיה להדגיש כך את דבריו במקומות אחרים בנבואותיו .

שאלה 2 : מה הם המצוות המוזכרות בפסוקים 5-6 . ראה גם את המצוות בפסוק 9 , השווה אותן למצוות שבעשרת הדיברות ( שמות כ’ 2-14 ) .

תשובה:
המצוות המוזכרות בפסוקים 5-6 כתובות לפי סדר הדרגתי , מהקל לכבד , קודם מוזכרות המצוות המוסריות ואח”כ הדתיות . ואלה הן המצוות :
~ “עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו” – עשיית משפט צדק
~ “גר יתום ואלמנה לא תעשקו” – איסור קיפוח וניצול החלשים
~ “ודם נקי אל תשפכו ” – איסור לשפיכת דם של אדם הנקי מעונש מוות
~ “ואחרי אלוהים אחרים לא תלכו” – האיסור על עבודה זרה .
בפסוק 9 מוזכרות 5 מצוות אשר מוזכרות גם בעשרת הדיברות : “הגנוב , רצוח , ונאוף , והשבע לשקר , וקטר לבעל והלוך אחרי אלוהים אחרים ” . העם עבר על מצוות אלו וגם כאן הן מוזכרות בסדר של מהקל לכבד . ההבדל בין פסוק 9 למוזכר בעשרת הדברות (שמות כ’ 2-14) הוא שבעשרת הדברות הם כתובות כחוקים ולא בצורה של עברות שהעם עשה .

שאלה 3: כתוב בקצרה על העיר שילה ועל מקדשה , הסבר בהקשר זה את פס’ 14 .

תשובה:
העיר שילה שבה שכן המקדש (יפורט בהמשך) שכנה כ32- ק”מ מצפון לירושלים בתחום נחלתו של שבט אפרים , והיא מזוהה כיום עם חירבת סילון , כ5- ק”מ מדרום מזרח לכפר לבון . המקדש בשילה היה בית המקדש הראשון לה’ בא”י , ובו שכן המשכן . הוא נחרב ע”י הפלשתים במלחמת אפק בגלל חטאי העם ובעיקר , בגלל חטאי כוהניו .
מאחר שהמקדש הפך להיות מעין “מערת פרצים” , הרי אין לו זכות קיום . ה’ יחריב מקדש זה כפי שהחריב את מקדשו שהיה בעיר שילה : “כאשר עשיתי לשילה” – פסוק 14 .

שאלה 4: מהו הקשר הרעיוני בין היחידה 21-28 לזו שב- 1-20 ?

תשובה:
הקשר הוא שפס’ 21-28 מתוארים המעשים הרעים של העם שהם הקרבת קורבנות ללא קשר למצוות ועבירות חמורות נוספות ובפס’ 1-20 מתואר העונש שהוא הגליתם מהארץ והחרבת המקדש . הקשר הוא כרונולוגי , והמוזר בו הוא שקודם כל נאמר העונש ואח”כ נעשים המעשים עצמם .

שאלה 5: כיצד ניתן להבחין בהדרגתיות בתיאור העונש בפסוקים 32-34 ?

תשובה:
ניתן להבחין בכך למשל לפי הביטוי “…וגיא בן הינום כי אם גיא ההרגה…” וככל שעוברים פסוק הביטויים נהיים פחות קשים . בפסוק 32 עונשם יהיה למות כמו שהם הרגו אחרים ואח”כ בפסוק 33 יהיה עונשם שגופותיהם לא יזכו לקבורה אלא יאכלו ע”י החיות ובפסוק 34 יהיה עונשם שה’ ישבית את קולות השמחה ורק קולות עצב וקינה יהיו , העונש מחולק לשלבים כשכל שלב יותר פשוט ו”קל” .

שאלה 6 : כיצד ניתן למצוא עקרון של מידה כנגד מידה בפס’ 31-33 ?

תשובה:
העיקרון של מידה כנגד מידה מובע בפסוקים כך:
כשם שחטאו העם בפס’ 31 בהמתת בניהם ובנותיהם כשהקריבו אותם למולך ב”תפת אשר בגיא בן הינום” , כך בפסוק 32 ימיתם ה’ בגיא בן הינום” שייקרא על שם הריגתם “גיא ההרגה” ; ובאין מקום להרוגים הרבים , ישמש ה”תפת” מקום קבורתם . כשם שבניהם ובנותיהם נשרפו בפולחן המולך ולא זכו לקבורה , כך אבותיהם בפסוק 33 לא יזכו לקבורה , וגופותיהם יהיו למאכל לחיות טרף “ואין מחריד” , כלומר : ואין מי שיחריד ויפחיד חיות אלה לגרשן . וכשם שמסתבר מפסוק 31 שהם גרמו לקולות כאב וצער לבניהם ולבנותיהם , כשהעלו אותם על מוקד האש , כך בפסוק 34 ישבית ה’ מארצם יהודה קולות שמחה , ובמקומם יישמעו קולות של צער ושל קינה בגלל חורבן הארץ:
“כי לחרבה תהיה הארץ” (פסוק 34) .

פרק כ”ו
הסבר הפרק:
חלקו הראשון של פרקנו (פס’ 1-6) הוא מעין חזרה מתומצתת על נבואתו של ירמיה שבפרק ז’,
פס’ 1-20 . גם כאן משמיע הנביא את נבואתו במקדש לעיני כל העם וגם כאן מזהיר הנביא כי בית המקדש שבירושלים ייחרב כפי שחרב מקדש שילה , אם לא אם לא יתקנו העם את מעשיהם . אלא שכאן בגלל הנבואה הקשה של הנביא , נערך לו בפרקנו מעין משפט עממי . הוא הועמד לדין והואשם שנבואתו זו היא נבואת שקר , אך בסופו של דבר פסקו שופטיו שהוא נביא אמת .
ניתן לחלק את פרקנו ליחידות האלו:
1. נבואתו של ירמיה על חורבן ירושלים ומקדשה (1-6)
2. קהל השומעים מבקשים להרוג את ירמיה בגלל נבואתו (7-9)
3. משפטו של ירמיה (10-24)

אמצעים אומנותיים בפרק:
« חזרה מתומצתת – פס’ 1-6
« מילה מנחה – פס’ 5,7,8,9,11,12,16,18,20 – מהשורש נ.ב.א.

שאלה 1: מהו הרקע ההיסטורי של פרק זה?
תשובה:
ביטוי הזמן “בראשית ממלכות יהויקים” אינו מציין בהכרח זמן משנת שלטונו הראשונה של מלכות יהויקים , אלא נראה יותר שהוא מכוון לזמן משנות מלכותו הראשונות ואולי לשנת שלטונו השלישית (606 לפנה”ס) , כאשר יהודה הייתה עדיין משועבדת למצרים . כפי שמסופר במלכים ב’ פרק כ”ג פס’ 33-37 , הייתה זו תקופה קשה לממלכת יהודה , שהייתה נתונה בלחץ כלכלי כבד עקב המס הכבד של מאה כיכר כסף וזהב , שהוטל עליה לשלם למצרים . בתקופה זו היה ירמיה כבר נביא ותיק , שכן כבר ניבא 18 שנה בימי יאשיהו , אבי יהויקים . המלך יהויקים , שלא כאביו , היה מושחת ורע מעללים , ולא פלא – מעשי העוול והרשע בתקופתו נתרבו . בגלל ריבוי העוול ומעשי השחיתות שבתקופה זו הרבה ירמיהו את תוכחתו הנבואית , ובכלל זה ניבא את נבואתו הקשה שבפרק זה בפס’ 1-6 .

שאלה 2: בפרקנו יש פרוצדורה משפטית : מצא את השופטים ואת הנאשם . מצא כתב אישום ותביעת הקטגוריה (9,11) כתוב מהם טיעוני ירמיהו לפני שופטיו . כיצד דברי הזקנים בפסוקים 18-19 משמשים ראיה לזיכויו . מה מקומו של המקרה של אוריה בן-שמעיה בתוך המשפט הזה .
תשובה:
השופטים: שרי המלך
הנאשם: ירמיה
כתב האישום: הכוהנים ונביאי השקר מאשימים את ירמיה , שניבא נבואת שקר בשם ה’ שירושלים ומקדשה ייחרבו . לדעתם זו נבואת שקר משום שלא ייתכן שתיאמר נבואה כזאת מפי ה’ , שיעניש את עצמו בהחריבו את עירו ומקדשו . מאחר שדינו של נביא שקר הוא עונש מוות , הם תובעים פסק דין ש ל עונש מוות לירמיה .
טיעוני ירמיה: דבריו מורכבים מארבע טענות :
1. הוא אינו נביא שקר אלא אמת: “ה’ שלחני להנבא”(12) .
2. נבואתו על חורבן ירושלים ומקדשה אינה החלטית אלא מותנית , ועל כן אם יחזרו למוטב לא תתממש נבואת הפורענות: “וינחם ה’ אל הרעה אשר דיבר עליהם”(13).
3. גורלו נתון בפני שופטיו , אך אינו מתחנן על חייו . הוא מוכן לקבל כל פסק דין שיינתן לו ואפילו עונש מוות : “עשו לי כטוב וכישר בעיניכם”(14).
4. אם יפסקו לו שופטיו , נציגי העם , עונש מוות , הרי בכך יטילו על העם אשמה חמורה מאוד על שפיכות דמו של נקי מעוון , והסיבה – משום שבאמת הוא שליח ה’ . בטענתו זו הוא מוסיף את המילה “באמת” על טענתו הראשונה שהוא נביא אמת , כדי להדגיש בבירור שהוא נביא אמת .
בקהל הנוכחים היו גם מזקני הארץ . הם מגלים מעורבות במשפט זה ומביאים ראיה ממשית לזיכוי ירמיה על סמך תקדים מן העבר . הראיה הזאת היא על סמך תקדים מן העבר .
התקדים הוא מקרה מן העבר הדומה למשפטו של ירמיה . לפני כ110- שנים ניבא הנביא מיכה המורשתי לחזקיה מלך יהודה ולעמו , שאם לא יחזרו למוטב ייהרסו ירושלים ומקדשה . למרות נבואתו הקשה של מיכה , טוענים הזקנים , לא המיתוהו חזקיה מלך יהודה ועמו , אלא האמינו לדבריו . חזקיה המלך שנחשב גם לשופט העליון , הוא ועמו חזרו למוטב וכך ריצה את ה’ “ויחל את פני ה’ “(19) , ואז ביטל ה’ את עונש החורבן , שרצה להביא על העיר ועל מקדשה : “וינחם ה’ אל הרעה אשר דיבר עליהם”(19) .
נבואתו של מיכה המורשתי על חורבן ירושלים ומקדשה אם העם לא יחזרו למוטב , תואמת לנבואת ירמיה . לנבואה זו האמין המלך חזקיה הנחשב גם לשופט העליון . נבואתו של מיכה התממשה כנבואת אמת , משום שחזקיה ועמו חזרו למוטב , ועל כן לא חרבו ירושלים ומקדשה, וכך נתאמתה נבואה זו . מאחר שנבואת ירמיה חופפת לנבואת מיכה , הרי גם נבואת ירמיה נחשבת לנבואת אמת , ומכאן ראיה מוצקת לזיכוי ירמיה .
המקרה של אוריה בן שמעיה מתקשר כאן מכיוון שהוא כמו המקרה של ירמיה רק שבמקרה של אוריה הוא נדון למוות . המקרה מובע כראיה נגד ירמיה .
פסק הדין: ירמיה יצא זכאי .

פרק כ’
הסבר הפרק :
פרק זה הוא המשכו הישיר והרצוף של הפרק הקודם (י”ט) , שבו מתוארת נבואתו הקשה של ירמיה על חורבן ממלכת יהודה . בחלקו הראשון של הפרק (פס’ 1-6) מסופר , כי מששמע פשחור הכוהן הממונה על הסדר והמשמעת במקדש , את נבואת החורבן של ירמיה בחצר המקדש, מייד הכה את ירמיה וכלא אותו בחדר המעצר . למחרת , כששחררו ממעצרו לא פחד ירמיה ממנו , וניבא נבואת פורענות לפשחור ולמשפחתו ולכל תושבי ממלכת יהודה . מנבואתו זו של ירמיה ניתן ללמוד כי הרקע ההיסטורי של פרקנו הוא מרידתו של יהויקים מלך יהודה במלכות בבל בעידודם של פקידיו הבכירים , שקיוו להצלחת המרד . עם פקידים כאלה נמנה פשחור שהיה גם נביא שקר וניבא להצלחת המרד .
חלקו השני של הפרק הוא משירתו הלירית (שירה של השתפכות נפש) של ירמיה , שבה הוא שופך את נפשו אם בצורת תלונה ואם בצורת קינה על מר גורלו . הוא מתלונן , כי בגלל שליחותו הנבואית שנכפתה עליו , הוא נרדף ע”י בני עמו , והם בזים לו ומבקשים את נפשו . הוא אמנם בוטח בה’ שיצילהו מאויביו , אך בסופו של דבר הוא מגיע לשיא ייאושו , ואז הוא מקלל את יום הולדתו , ורוצה למצוא מפלט במוות כדי להיפטר מתפקידו כנביא .
ניתן לחלק את פרקנו ליחידות הבאות:
1. ריב וקטטה בין ירמיה ופשחור בחצר המקדש (1-6) .
2. תלונותיו וקינתו של ירמיה על גורלו המר (7-18) .
א. ירמיה מתלונן על קשייו בתפקידו הנבואי (7-10) .
ב. ירמיה בוטח בה’ שיצילהו מאויביו המתנכלים לו (11-13) .
ג. קינתו של ירמיה על מר גורלו (14-18) .

אמצעים אומנותיים בפרק:
« שירה לירית – פס’ 7-18 .
« משפט מפתח – פס’ 9 – “…והיה בליבי כאש בוערת עצור בעצמותי , ונלאיתי כלכל ולא אוכל” .

שאלה 1: תאר בקצרה את נבואת הפורענות בירמיה י”ט פס’ 6-15 .
תשובה:
בפרק י”ט פס’ 6-15 מובאת נבואת הפורענות שבה אומר ה’ שהוא יהרוג את כל תושבי גיא בן-הינום ויתן לעוף השמים ולחיות הארץ לאכול מנבילת המתים ואת העיר הוא יקלל וכל מי שיעבור שם יראה את המראות הקשים ושזה נגרם ע”י ה’ בגלל חטאי העם .

שאלה 2: מהי נבואתו של פשחור ומהו הרקע לנבואתו ?
תשובה:
פשחור מנבא שעמו הפלשתי יכבוש את יהודה וישלוט בה , בזמן כבישתה הוא יבזוז את אוצרות העם .

שאלה 3: מיין , צטט והסבר את סוגי האויבים לנביא על פי התנהגותם בפסוקים 7-11.
תשובה:
אויביו של ירמיה הם אנשי העם ואפילו ידידיו וחבריו הקרובים וגם קרובי משפחה . הם שונאים אותו ומחכים לרגע שיעשה טעות שתעלה לו בחייו , וכל זאת משום שירמיה כמעט ולא ניבא דברים טובים , רוב נבואותיו היו בכדי להוכיח את העם על טעויותיו וכל אדם אשר יעירו לו על הטעויות שלו יתעצבן ולא יאהב את מוכיחו , כמו כן נבואותיו האחרונות והבאות הם נבואות קשות מאוד כגון חורבן בית המקדש בירושלים וכו’ . כל זאת גרם לכך שיהיו לו הרבה שונאים .

שאלה 4: כיצד מוסברת תחושתו של הנביא לתפקידו הנבואי (פס’ 9) ?
תשובה:
תחושת הנביא המובאת בפסוק 9 היא שבגלל התנהגותו של העם כלפיו והסבל שהוא עובר בגלל נבואותיו הוא אינו רוצה לנבא יותר אך עדין יש בו את האש והמשיכה לנבא אך אין לו את הכוח ולא את הרצון . הוא מתוסכל מאוד כי כולם נגדו ומזלזלים בו .

שאלה 5: השווה בין קללת ירמיה את יום הולדתו (פס’ 14,18) לקללת איוב את יומו (איוב , פרק ג’ פס’ 3,11) .
תשובה:
שניהם , גם איוב וגם ירמיה , אומרים כמעט את אותם דברים , שניהם מקללים את יום לידתם והיו מעדיפים לא להיוולד . ירמיה שואל את עצמו למה הוא נולד (זאת בעצם שאלה רטורית שלא אמורה להיות לה תשובה) מכיוון שהוא לא עוזר לאף אחד כי העם לא שומע לו וממשיך לעשות דברים רעים ולבסוף נפגע אז למה צריך ה’ אותו בתור נביא? שניהם היו מעדיפים למות מאשר לראות את העם סובל ומאשר להמשיך לנבא .
פרק כ”ח
הסבר הפרק :
. פרק כ”ח הוא המשכו הישיר של הפרק הקודם (כ”ז) ובו התייחסות למה שנאמר לפניו . הרקע ההיסטורי של פרק זה וקודמו משתקף מפרק כ”ז , והוא תכנית המרידה במלך בבל , שתכננו בירושלים צדקיה מלך יהודה ונציגיהם של מלכי אדום , עמון , צור וצידון בשנת 593 לפנה”ס . על רקע התכנית למרוד במלך בבל ניבאו נביאי השקר להצלחת המרד ולשיבתם במהרה של כלי המקדש, שנלקחו לבבל בגלות יהויכין .
ירמיה התנגד נחרצות למרד במלך בבל ולנבואתם של נביאי השקר . הוא ניבא שיש להיכנע לבבל , וכי כלי המקדש שנלקחו לבבל ע”י צבא בבל בגלות יהויכין לא ישובו מהרה לירושלים , אלא לאחר שנים רבות . ירמיה המחיש את דברי נבואתו באמצעות מוטות העול שעל צווארו , המסמלים את הכניעה ההכרחית למעצמה הבבלית האדירה .
כנגד דברי ירמיה שפרק הקודם , יוצא בפרקנו חנניה הנביא , ומנבא כדברי נביאי השקר על התמוטטותה של בבל ועל שיבתם הקרובה של כלי המקדש ושל גולי יהודה בראשות יהויכין . פרקנו הוא גם על ההתמודדות בין ירמיה נביא המת לבין חנניה נביא השקר , שלא ידוע עד כה כנביא שקר . ניתן לחלק את הפרק כך:
1. נבואת חנניה לנפילת בבל ולשיבת גולי יהודה לציון (1-4) .
2. תגובת ירמיה על נבואת חנניה (5-9) .
3. חנניה ממחיש את נבואתו בשבירת העול שבצוואר ירמיה (10-11) .
4. ירמיה מנבא כניעה לבבל ועונש מוות לחנניה (12-17)

אמצעים אומנותיים בפרק:
« חזרה על המילה “הנביא” בהקשר לשמו של חנניה , המחבר עושה זאת בכדי להראות שחנניה הצליח לעורר אמון בעם שהוא נביא אמת .
« מידה כנגד מידה – פס’ 15-16.

שאלה 1: תאר את גלות יהויכין על פי מלכים ב’ פרק כ”ד פס’ 12-16 .
תשובה: בעמוד הבא …
קודם כל מסגיר את עצמו יהויכין וגם את מקורביו אח”כ לוקח נבוכדנאצר את אוצרות בית המקדש ואח”כ הגלה את אזרחי יהודה מדלי העם ועד העשירים שבהם , כולם הוגלו בבלה .

שאלה 2: סכם את נבואת ירמיהו בפרק כ”ז פס’ 12-22
תשובה:
ירמיהו מזהיר את המלך צדקיה כאשר הוא אומר לו את אותם דברים שאמר לעם , שהם לא צריכים להקשיב לדברי השקר המרגיעים ושהם יצטרכו לבסוף להיכנע לנבוכדנאצר . הוא גם מוסיף ואומר שלא יקשיבו לדברי נביאי השקר שאומרים שכלי בית המקדש יחזרו במהרה שנלקחו לבבל בגלות יהויכין כי זה לא יקרה והוא גם הוסיף שהכלים שנשארו גם כן יילקחו לבבל .

שאלה 3: מהם הנקודות של נבואת חנניה בן עזור ?
תשובה:
נבואתו של חנניה בפרק זה היא כתשובה לנבואתו של ירמיה בפרק הקודם ונוגדת אותה . בפרק הקודם ניבא ירמיה שהכניעה לבבל תתמשך שנים רבות , ולפיכך גם כלי המקדש וגולי יהודה ישובו מבבל רק לאחר זמן רב . את דיברי נבואתו אלה השמיע ירמיה בפרק הקודם לפני הכוהנים והעם בבית המקדש , כשמוטות העול על צווארו , הממחישים והמסמלים את השעבוד לבבל , שיתמשך זמן רב . העול הוא מצג סמלי חזותי ומשמש אמצעי עזר לנביא להרשים את לב הצופים להיות קשובים לדבריו . כנגד דברי ירמיה הנמצא בבית המקדש , יוצא חנניה הנביא בתחילת הפרק , וגם הוא אומר את נבואתו בבית המקדש לפני הכוהנים והעם בנוכחות ירמיה .
בנבואתו שבפס’ 2-4 מנבא חנניה בשם ה’ , שה’ יסיר את עול השלטון של מלך בבל מעל יהודה ובקרוב יושבו כלי המקדש והגולים לארץ .

שאלה 4 : מהו הקריטריון להבחין בין נביא אמת לנביא שקר לפי דברים י”ח 21-22 ? ומהי התוספת של ירמיהו בפס’ 8-9 ?
תשובה:
לפי דברים יש שני נקודות שמראות על נבואת שקר , האחד כאשר הנביא עצמו מצהיר שהוא מנבא בשם אלוהים אחרים והשני הוא שהנביא צריך לתת אות כהוכחה לדבריו ואם האות מתקיים אך מה שניבא לא מתקיים אז הוא נביא שקר .
ירמיה מוסיף בפרקנו אמצעי נוסף לזהות נביא שקר :
« אם כל נבואתו תהיה נבואת נחמה ולא יהיה אפילו יסוד של תוכחה , כלומר הנבואה יותר
מדי “טובה” .

שאלה 5: כיצד “המוטות” (פס’ 10) משמשות אמצעי עזר סמלי בנבואת ירמיה ובנבואת חנניה ?
תשובה:
בנבואת ירמיה הן מסמלות את העול של בבל על העם ואת הכניעה לבבל , אך כאשר חנניה
מרגיש שהעם מתחיל לאבד אמון בנבואת השקר שלו הוא ניגש ושובר את מוטות העול שהיו על צווארו של ירמיה ואומר “ככה אשבר את עול נבכדנאצר מלך בבל בעוד שנתיים ימים מעל צוואר כל הגויים ” (פס’ 11) לכן בנבואתו של חנניה זה משמש כסמל לשבירת עול בבל על העם .

שאלה 6: מידה כנגד מידה בפס’ 13-14 , 15-16 .
תשובה:
פס’ 13-14: כאן מובא הרעיון בכך שה’ מחזק את ירמיה ואומר לו שיאמר לחנניה שאולי הוא שבר את מוטות העץ אך את הברזל לא ישבור ומוטות הברזל הם סמל לשעבוד הקשה שיבוא על העם .
פס’ 15-16 : כאן מובע הרעיון בעזרת השורש ש.ל.ח , כלומר , בפסוק הראשון מתואר חטאו של חנניה שהתחזה לנביא ה’ כשה’ לא שלח אותו “לא שלחך ה'” , ובפסוק השני מתואר עונשו שהוא מוות שגם מתואר בעזרת השורש ש.ל.ח אך במובן אחר : ” הנני משלחך מעל פני האדמה ” .

ספר יחזקאל

דמותו של יחזקאל
יחזקאל היה ממשפחת כוהנים שהוגלה מיהודה לבבל עם גלות יהויכין . הוא היה אישיות
חזקה , זועמת , קנאית קיצונית , דמות יחידה בנביאי ישראל .
ממקום מושבו ניבא יחזקאל על חורבן יהודה . אחרי החורבן הפכו נבואותיו מנבואות פורענות וזעם לנבואות נחמה . הוא מתאר את ה’ כאל המשפט והחוק . הגאולה תבוא מקנאת ה’ לשמו המהולל בגויים ולא מרחמים או אהבה לישראל .
הוא מרבה להוכיח את העם על חטאים פולחניים , על חילול שבת ועל עבודה זרה במקדש .
יחזקאל פיתח את הרעיון על הגמול האישי . לפי תפיסתו כל אדם יענש על חטאיו בלבד . בנבואתו זו עודד את גולי בבל שחשבו כי סיבלם נובע מחטאי אבותיהם ולכן לא זכו להגאל .
פרק י”ז
הסבר הפרק :
בפרק זה אומר הנביא משל , ומפרשו בהבאת נמשל , שצדקיהו מלך יהודה מרד במלך בבל שהמליכו על יהודה . הנביא מתנגד ולועג למלך יהודה המורד , וטוען שמרידתו תיכשל והוא יוגלה לבבל . זמנה של נבואה זו הוא בערך בשנת 588 לפנה”ס כשנתיים לפני חורבן בית ראשון (586) , כשצדקיהו מלך יהודה מרד בגלוי במלך בבל , משהובטחה לו עזרה צבאית מפרעה חפרע מלך מצרים נגד מלך בבל . חלקו האחרון של הפרק הוא נבוא לחידוש מלכות בית דוד בירושלים . המלך מבית דוד יהיה עליון על כל מלכי הגויים , והם יבואו לירושלים לקבל את מרותו . פרק זה מתחלק כך:
1. משל שני הנשרים (1-10) .
2. הנמשל(11-21) .
3. נבואת נחמה בצורת משל למלך מבית דוד (22-24) .

אמצעים אומנותיים בפרק :
«משל – פס’ 1-10 משל שני הנשרים .
«שאלה רטורית – פס’ 15 .

שאלה 1: תאר את משל ה”נשר הגדול” בפסוקים 3-6 ומהו הנמשל בפסוקים 12-14 ?
תשובה :
הנשר עף אל עץ הלבנון, קוטף את ראש יניקותיו ומביאה לארץ כנען לעיר הרוכלים. הוא זורע אותו שם, שם אותו על מקור מים, אך במקום שתצמח צפצפה צומחת גפן סורחת. היא מסריחה, והיא מגדלת שורשים וצלקות שמחפשים מקורות מים אחרים.
הנמשל:
• נשר – עם זר, הבבלים.
• גדול כנפיים – תחת חסותו הרבה מאוד ממלכות.
• ארך אבר – שולט על שטחים נרחבים.
• בעל רקמה נאה – מירקם השלטון, הרב גוניות בצורת השלטון, שרצויה ע”פ הנביא. הכיבוש ע”י בבל הוא רצוי, והוא צורך נבואתי.
• ארז לבנון – ממנו עשוי בהמ”ק.
• צמרת הארז – בית המלוכה.
• ראש יניקותיו – קטף את המלך ואת האליטה החברתית.
• כנען/עיר רוכלים – הביא אותם לבבל לעיר תל אביב. עיר מסחר שבו ישבו הגולים. כל האזור שהיה בידי בבל כונה כנען.
• זרע – שורש.
• מקור מים – נהר כבר, מקום חיות שהעניק לעם אמצעי חיות.
• צפצפה – עץ סרק, חסר תועלת.
• סורחת – הכזיב, הפך לגפן שמחפשת מקומות להתפשט אליהם. אכזבה מן העם.
• מפנה שורשיו – מפנה עורף לחקלאי, מביאה את השורשים למישהו אחר.
• דלקות – בליטות של עץ.
• מחפש מקור מים – מפנה הכל לנשר אחר – מצריים. מפנה גב לבבל.

שאלה 2: תאר את הנשר השני בפסוקים 7-8 והנמשל בפסוק 15
תשובה:
תוכן המשל הוא – מסופר על עוד נשר גדול אשר הגפן שלחה אליו את שורשיה ואת ענפיה מהערוגות שהיא נטועה , כדי שישקה אותה אבל היא לא הייתה צריכה את עזרת הנשר בזה מכיוון שהיא נטועה השדה רווי מקורות מים .
הנמשל:
• הנשר השני – פרעה חפרע מלך מצרים . פס’ 7
• הרי עדיף היה לצדקיה מלך יהודה להישאר תחת חסותו של מלך בבל , כדי שתוכל ממלכתו להתקיים ולגדול , לא למרוד בו . פס’ 8

שאלה 3 : במה דומה חטאו של צדקיה בפסוקים 19-20 לזה שפסוקים 16,18 ?
תשובה:
בפסוקים 16,18 חטאו הוא חטא מוסרי¯מדיני כלפי מלך בבל , המתבטא בהפרת הברית ובביזוי השבועה הכרוכה בברית זו להיות משועבד למלך בבלי . לעומת זאת , חטאו של צדקיהו בפסוקים 19-20 הוא חטא מוסרי¯דתי כלפי ה’ . הוא מרד במלך בבל , וכך חילל את שם ה’ כשהפר את השבועה בשם ה’ ואת הברית שכרת עם מלך בבל בשם ה’ להיות משועבד למלך בבל. זאת ועוד , ה’ מחולל ההיסטוריה העולמית הוא שמינה את נבוכדנאצר מלך בבל לשלוט על עמים רבים , וקבע שצדקיהו ישתעבד לו . לפיכך מרידתו של צדקיהו במלך בבל היא מרידה בתכניתו של ה’ .

שאלה 4: מהו תפקידו ההיסטורי של מלך בבל לפי השקפת הנביא ?
תשובה:
תפקידו ההיסטורי הוא שליטה על עמים רבים לפי קביעת ה’ .

פרק י”ח
הסבר הפרק:
פרק זה עוסק בענייני גמול . זמנה של הנבואה בפרקנו הוא האירוע האחרון הנזכר בפרק הקודם – מרידתו בגלוי של צדקיהו מלך יהודה במלך בבל , שכן פרקי הנבואה בספר יחזקאל ערוכים בדרך כלל בסדר כרונולוגי . בחלקו הראשון של פרקנו מבטל הנביא יחזקאל את שיטת הגמול הקיבוצי הרווחת בישראל מימי קדם , ומחזיק רק בשיטת הגמול האישי ומבהירה , לפי העיקרון “הנפש החוטאת היא תמות” . בדרך זו הוא מפיח רוח תקווה בעם ישראל לחזור בתשובה והיוושע , שכן סבורים היו שאבדה תקוותם והם עתידים להיענש על חטאי אבותיהם . כיוצא בזה בחלקו השני של הפרק הוא מעודד את החוטאים שאם יחזרו בתשובה יסלח להם , לפי העיקרון שגמולו של האדם נקבע רק לפי מעשיו האחרונים . עקרון זה מובהר ומודגם בחלקו השני של פרקנו . הפרק מתחלק כך :
1. שיטת הגמול האישי והדגמתה בעזרת אב , בנו ונכדו .
א. שיטת הגמול הקיבוצי ותחליפה – שיטת הגמול האישי (1-4) .
ב. האב הצדיק (5-9) .
ג. הבן הרשע (10-13) .
ד. הנכד , הצדיק בן הרשע (14-20) .
2. גמולו של האדם נקבע לפי מעשיו האחרונים .

שאלה 1: מהי עמדת הנביא כלפי המשל “אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה” ?
תשובה:
הנביא יוצא נגד התפיסה שבפתגם אשר לפיה נענשים הבנים בעוון האבות , יחזקאל מבטל אותה במו פיו ואף נשבע בשם ה’ כי פתגם זה מבטא גמול קיבוצי .

שאלה 2: מהן תכונות הצדיק לפי פס’ 6-8 ? (מיין אותם : אלו מהן מופיעות בעשרת הדיברות?
אלו מהן דתיות ואלו חברתיות?)
תשובה:
בפסוקים הנ”ל ניתן להבחין בעשר תכונות בצדיק כנגד עשרת הדיברות . שלוש מהן תכונות דתיות שבין אדם למקום , וכולן מצווה לא תעשה .
שבע התכונות הנותרות הן מידות מוסריות¯חברתיות . שתיים מהן מצווה עשה , וחמש הנותרות- מצווה לא תעשה .
שלוש המצוות הדתיות שבין אדם למקום
• “אל ההרים לא אכל”(6) – לא אכל מזבחי אלילים שהיה נהוג לעובדם בהרים .
• “ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל”(6) – לא פנה בתפילה או בבקשת עזרה לאלילים שאותם עבדו בני ישראל .
• “ואל אישה נדה לא יקרב”(6) – לא שכב עם אשתו בעת מחזורה החודשי .
שבע המצוות שבין אדם לחברו
• “ואת אשת רעהו לא טמא”(6) – לא שכב עם אשת איש .
• “ואיש לא יונה”(7) – לא רימה אדם כלשהו , לא בממון ולא בדיבור .
• “חבלתו חוב ישיב” (7) – המלה “חבלתו” משמעה משכונו של הלווה , שלוקח המלווה כנגד “חוב” שחייב לו הלווה . וכאן הכוונה שמשכון זה ישיב המלווה ללווה אחרי פירעון החוב . אבל אם לקח המלווה מהלווה העני משכון , שהוא כסות לילה והלווה העני עדיין לא פרע את חובו , חייב המלווה להשיב מידי לילה את הבגד ללווה העני , לבל יסבול מקור הלילה .
• “גזלה לא יגזל”(7) – אינו גוזל .
• “לחמו לרעב ייתן”(7) – נותן מזון לרעב .
• “ועירם יכסה בגד”(7) – נותן בגד למחוסרי לבוש .
• “בנשך לא ייתן , ותרבית לא ייקח”(7) – הלא ייתן הלוואה כספית בריבית ולא ייקח ריבית מן התבואה שאותה הוא מלווה .

שאלה 3: מהו הכלל שלפיו נקבע הגמול בחלקו השני של הפרק 21-29?
תשובה:
למרות תורתו החדשה על הגמול האישי שאין מעבר של זכויות ושל חובות מדור לדור , היו עדיין רבים מבני דורו של הנביא מיואשים ומדוכדכים בגלל חטאיהם שלהם . הם היו סבורים שהם רשעים בלא תקנה ובלא סיכוי להיגאל בגלל חטאיהם , כפי שהם מעידים על עצמם : “פשעינו וחטאתינו עלינו , ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה” (ל”ג,10) . לפיכך , כדי לעודדם ולהפיח בהם רוח של תקווה להיגאל יוצא הנביא יחזקאל בתפיסה חדשה של גמול שהיא –
גמולו של אדם נקבע לפי מעשיו האחרונים מאז ששינה את דרכו .

שאלה 4: מדוע מצטט הנביא את דברי העם בפס’ 19,25 ?
תשובה:
הנביא מביא את דיברי העם בפס’ 19 כדי לחדד את הוויכוח בינו לבין העם המחזיקים רק
בשיטת הגמול הקיבוצי והמתנגדים , כביכול , לשיטת הגמול האישי , וגם כדי לחזור לסכם את עיקרי תורת הגמול האישי בפס’ 20 , שהוא סיכום ומסקנה מן הפסוקים 4-19 .
ואילו בפס’ 25 הוא מביא זאת כדי לחזור ולסכם את שיטתו כי הגמול נקבע לפי מעשיו האחרונים של האדם .

פרק ל”ז
הסבר הפרק:
רקעו ההיסטורי של פרק זה הוא חורבן ירושלים וגלות צדקיה . עם ישראל , שהיו מיואשים ומדוכדכים בגלל חורבן ירושלים וגלותם לבבל , היו זקוקים לנחמה ולעידוד . לפיכך מנבא הנביא יחזקאל בפרקנו נבואות גאולה לעם ישראל , שהן המרשימות והמפורסמות שבנבואותיו , המובעות בפרקנו בדרך של משל סמלי פשרו . ניתן לחלק את פרקנו לשני חלקים עיקריים על פי שתי נבואות הגאולה שבו:
1. חזון העצמות ופשרו (1-14) .
א. חזון העצמות היבשות (1-10).
ב. פשרו של חזון העצמות היבשות (11-14) .
2. משל שני העצים ופשרו ותוצאותיו (15-28) .
א. משל שני העצים ואיחודם (15-20) .
ב. פשר המשל הסמלי של איחוד שני העצים (21-25).
ג. עתידו המזהיר של עם ישראל בעקבות אחדותו (26-28) .

אמצעים אומנותיים בפרק :
« משל
«

שאלה 1: תאר את המראה שרואה יחזקאל בפס’ 1-10 .
תשובה :
החזון מתחיל, ומתרחש בשלבים. בהתחלה העצמות מתקרבות עצם לעצם, לאחר מכן הן מתחילות להקשר זו לזו ע”י גידים, לאחר מכן בשר עוטף אותם, ולבסוף עור. כעת הם גויות ואז נכנסת בהן רוח חיים, והם קמים ומתחילים לצעוד לכיוון מסוים.
הרוח שמחייה את הגופות באה מ- 4 כנפות תבל, מכל מקום שבו פזורים תפוצות ישראל.
העצמות היבשות מבטאות את זמן השבות בגולה, את ההתפרקות של האמונה ואת ההתבוללות. האיחוד מחדש, הרוח, זוהי שיבת ציון, החזרה לארץ, ורק שם הם יכולים להגשים את עצמם ולהיות בעלי משמעות.
החזון בא להוכיח לעם שה’ מסוגל לבצע אפילו את הדבר הלא יאומן הזה.

שאלה 2: כיצד ניתן להסביר על פי פסוקים 11-14 שחזון העצמות היבשות (1-10) הוא נבואה לתחיית מתים , וכיצד ניתן להסביר שהוא רק משל .
תשובה :
ניתן להסביר זאת כנבואה לתחיית המתים כך – משום שנאמר בפירוש כי ה’ יפתח את קברותיהם של המתים של עם ישראל שבגולה ויחיים וישיבם לארץ ישראל : “הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי , והבאתי אתכם אל אדמת ישראל …”(12) ; “בפתחי את קברותיכם והעלותי אתכם מקברותיכם עמי”(13) ; “ונתתי רוחי בכם וחייתם”(14) .
וניתן להסביר זאת כמשל כך – משום שבני ישראל החיים בתקופת הנביא מזוהים בפירוש בפסוק 11 עם “העצמות היבשות” , והם אף מדמים את עצמם בפסוק זה לעצמות היבשות כנאמר בירור בפסוק זה: “העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אמרים , יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו “(11) . ובנוסף חזון העצמות היבשות הוא משל סמלי משום שהוא מבוסס על האמרה המטאפורית של בני ישראל “יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו” . אמרה זו מבטאת את הייאוש והאכזבה של עם ישראל החיים בגלות .

שאלה 3: השווה את איחודם של יהודה ואפרים בפסוקים 21-22 לירמיה ל”א 5 , 26-27 .
תשובה:
שני המקורות דומים בשניהם מדובר על כל עם ישראל שה’ מחזיר מן הגלות ומאחד אותם לשקם את ביתם כאן בארץ ישראל . הדבר שבולט בפס’ 27 הוא שגם שם מופיעים ביטויים של נטיעת עצים בהקשר לחזרת העם מהגלות כמו בפרקנו כשמובא משל העצים להראות על איחוד אפרים עם יהודה .

שאלה 4 : תאר את משל העצים.
תשובה :
הנביא מצטווה לקחת שני עצים המסמלים שתי ממלכות . כל אחד מהם מכונה “עץ אחד” . על
לוח עץ אחד יחרוט את השם “יהודה” – שבט יהודה , המייצג את ממלכת יהודה , וגם את כל
וגם את כל השבטים המצורפים לשבט יהודה . על העץ השני הוא יחרוט את הכתובת “ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו” , כלומר , את השם יוסף ואת השם אפרים המייצג את שבט יוסף ואת שאר תשעת שבטי ישראל שהיו בממלכת אפרים . הנביא צריך לקרב את שני הלוחות והם יהיו “לאחדים” כלומר יתאחדו , כלומר כל השבטים יתאחדו .

שאלה 5: תאר את הגאולה הנצחית לעם בפסוקים 25-28 .
תשובה:
לעם ישראל צפוי עתיד מזהיר בארצו בעקבות גאולתו מן הגלות . עם ישראל וצאצאיהם ישבו בארצם לנצח , כשמנהיגם יהיה תמיד מלך מבית דוד . ניתן להבחין בארבע מרכיבים בגאולה:
• ה’ יכרות לעם ישראל ברית שלום נצחית .
• ה’ ייתן להם שפע כלכלי , שכן נאמר “ונתתים”(26) אך לא ידוע בדיוק מה ייתן ה’ מכיוון שלמילה אין השלמה איך משתמע שמדובר על שפע כלכלי .
• ריבוי אוכלוסיית ישראל .
• בניית בית מקדש בישראל שיתקיים לנצח , ובו ישרה ה’ את שכינתו לנצח .

ספר ישעיה
פרק מ”ד
הסבר הפרק :
בפרק זה חוזר הנביא על מוטיבים שכבר אמרם בשאר נבואותיו . המוטיבים הנזכרים : ה’ גואל ישראל ומברכם , יחידותו ונצחיותו של ה’ כאלוהי עולם , לעג לפסילים ולעושיהם , ה’ בורא עולם ויוצר ההיסטוריה העולמית , ה’ מושיע את ישראל באמצעות כורש . הפרק מתחלק כך :
1. ה’ גואל את עם ישראל ומברכם (1-5) .
2. נצחיותו של ה’ ואלוהותו הבלעדית בעולם (6-8) .
3. לעג לפסילים , לעושיהם ולדרכי יצירתם (9-20) .
4. ה’ יסלח לעם ישראל ויגאל אותו (21-23) .
5. ה’ בורא העולם יושיע את ישראל באמצעות כורש (24-28) .

אמצעים אומנותיים בפרק :
« מוטיב הלעג לפסילים
«

שאלה 1 : הסבר את משמעות הכינויים לה’ ולעם ישראל בפסוקים 1-2 .
תשובה:
• “יעקב עבדי” – הכוונה לעם ישראל , “עבדי” כלומר עבד ה’ .
“ויצרך מבטן” – היצירה מבטן היא יצירת עם ישראל משורשו העתיק כאשר יצר ה’ את יעקב , אבי האומה הישראלית , בבטן אימו רבקה , וייעד אותו להיות אבי העם הנבחר כנאמר בבראשית .

שאלה 2: אילו עקרונות על התפיסה המונותיאיסטית נזכרים בפסוק 6 ומדוע חוזרים בנבואת הנביא (מ”א 4 , מ”ה 5-6) .
תשובה :
פסוק זה מבטא את העקרונות שה’ הוא אלוהי נצח , הוא לבדו היה הראשון והוא לבדו יהיה אחרון , והוא האלוהים היחיד והבלעדי בעולם . יותר מכל נביא אחר מנסח בבהירות ישעיהו השני בפסוקנו 6 את התפיסה המונותיאיסטית הצרופה , והוא חוזר כמה פעמים בנבואותיו על עקרונותיה שה’ הוא אלוהי נצח והוא אל בלעדי ויחיד בעולם .

שאלה 3: תאר את הלעג לפסילים בפס’ 9-20 :
א. לעג לפסילים ולעושיהם (9-11)
ב. תאור עשיית הפסל (12-17)
ג. לעג לעושי הפסילים (18-20)
תשובה:
א. הוא טען שיוצרי הפסלים כולם ריקנים ופסליהם החמודים בעיניהם לא יועילו להם . ופסליהם הם העדים של עצמם שאינם רואים ואינם יודעים כדי שיבושו עושי הפסלים . הנביא שואל הלעג מי יצר את האל שלו באופן שיצק פסל בלא תועלת ?
כל חברי החבורה של יוצרי הפסל יבושו כיוון שהם אומנים מבני אדם היוצרים אל מפסל , כולם יפחדו ויתביישו בגלל אפסות פיסלם .
ב. חרש הברזל יצר במעצד ובפחם את הפסל ובפטישים קטנים וכך הוא יוצר אותו לא משנה באיזו מצב הוא מכיוון שהוא מסור כל כך לעשיית פסלים . הנגר משתמש בעץ שלו גם להסקה ולשימושים ביתיים ובשאריתו עושה לעצמו “אל” שיציל אותו .
ג. עושי הפסל לא הבינו את הטיפשות שבעשיית פסלים משום שנאטמו עייניהם מלראות וליבם מלהבין . עושה הפסל אינו חושב בליבו , הוא רודף הבל , לבו המוטעה על ידי אחרים הוא שהיטה אותו מן הדרך הישרה .

שאלה 4 : מי הם ה”בדים” וה”קוסמים” וה”חכמים” שבפסוק 25 ומדוע מבטלים את דבריהם .
תשובה :
בדים – כינוי נלעג למגידי העתידות ומשמעו : אנשי בדיות , שקרנים . דבריהם מבוטלים בגלל שנבואתם אלילית .
הקוסמים – הם היו סוג אחר של מגידי עתידות , מעין מכשפים , שבאמצעות מעשי קסמים כמו זריקת חיצים חזו את העתיד . דבריהם יבוטלו בגלל שהם נבאו למלך בבל נצחון על כורש מלך פרס .
החכמים – הם היועצים המדיניים שהיו למלך בבל . דברם מבוטל בגלל שהם יעצו למלך בבל להלחם נגד כורש .

שאלה 5 : הסבר פסוק 27 . כיצד פסוקים 25,27 עולים בקנה אחד עם הצהרת כורש בעזרא א’ .
תשובה:
בפסוק 27 מסופר על קריעת ים סוף אשר ה’ גרם לכך וגם נבואה שעתידה לבוא , שה’ יחריב את ארץ בבל וייבש את נהרותיה – הפרת והחידקל .
פס’ 25 ו27- עולים בקנה אחד עם הצהרת כורש בכך שבשניהם נאמר כי ה’ מינה את כורש למלך בעולם , והוא ציווה עליו לבנות את בית המקדש בירושלים .

פרקים נ”ב 13 – נ”ג 12
הסבר הפרק:
חוקרי המקרא בדורות האחרונים סבורים כי פרקים אלו הם השיר הרביעי והאחרון משירי עבד ה’ . בשיר זה יש שני דוברים – ה’ והגויים . השיר פותח בדברי ה’ כי גויים רבים ישתוממו בעתיד על הצלחתו המופלאה של עבד ה’ , כפי שהשתוממו בעבר על שפלותו וכשלונו .
לאחר דברי ה’ מדברים הגויים , הם יביעו בעתיד פליאה על הצלחתו המופלאה של עבד ה’ . אולם הם מתארים את שפלותו וביזיונו שהיו עד כה בתקופתם בעבר ובהווה . לפי תאורם העבד הוא מכוער , מעוות בצורתו החיצונית , חלש , חולה וסובל מכאבים . הם מסיקים כי ייסוריו אינם בגלל חטאיו שלו אלא בגלל חטאיהם , העבד סובל מייסורים קשים ואף ייסורי מוות , והוא מקבלם בשתיקה .
בתגובה לדבריהם אומר ה’ כי הביא על העבד ייסורים רבים כדי להעמידו בניסיון אם יהיה מוכן לכפר בייסוריו על חטאי הגויים . מאחר שהעבד עמד בניסיון , ה’ ישפר את מעמדו הכלכלי והחברתי .

אמצעים אומנותיים בפרק :
«
«

שאלה 1: חלק את הפרק ליחידות . תן כותרת לכל יחידה וציין מי הדובר בכל יחידה .
תשובה:
היחידות הם:
1. הגויים ישתוממו על הצלחת עבד ה’ (נ”ב 13-15) . < הדובר הוא ה’
2. דברי הגויים על עבד ה’ הסובל בגלל חטאיהם (נ”ג 1-6) <הדובר הם הגויים
3. עבד ה’ סובל ייסורים בדומיה (נ”ג 7-9) . < הדובר הם הגויים
4. ה’ ישלם שכר לעבדו על סבלו (נ”ג 10-12) . <הדובר הוא ה’

שאלה 2 : תן שתי דעות לגבי זהוי עבד ה’ .
תשובה:
הדעות הן:
1. ההסבר שעבד ה’ הוא דמות אינדיבדואלית – דמות אישית :
לפי הסבר זה של כמה דעות עבד ה’ הוא דמות של איש יחיד . אבל על זהותו חלוקות דעות.
יש שזיהו את העבד עם דמות של משיח גואל . יש המזהים את דמות עבד ה’ עם אחד האישים ההיסטוריים מן המקרא . כך למשל מזוהים עם דמות עבד ה’ האישים : הנביא משה , הנביא ירמיה , המלך חזקיה וכו’ .
ויש המזהים את עבד ה’ עם הדמות ההיסטורית של הנביא עצמו , ישעיה השני . דעה זו נראית כמתקבלת על הדעת יותר מן הדעות הקודמות כיוון שניתן לזהות בבירור את עבד ה’ עם הנביא ישעיה השני בשיר השלישי של עבד ה’ .
2. ההסבר שעבד ה’ הוא דמות קולקטיבית – דמות קיבוצית :
לפי הסבר זה עבד ה’ הוא דמות של קבוצת בני אדם או של עם וכאן הובעו שלוש דעות עיקריות : 1) עבד ה’ הוא עם ישראל בגלות בתקופת הנביא . 2) עבד ה’ הוא קבוצת הצדיקים של עם ישראל בתקופת הנביא . 3) עבד ה’ הוא עם ישראל האידיאלי , שישרוד בעתיד לאחר מצוקות הגלות .
הדעה הסבירה ביותר היא הראשונה משום שבדרך כלל הכינוי “עבד” כולל את כל עם ישראל בספר ישעיה השני , ואל עם ישראל בתקופת הנביא מופנים דברי הנביא .

שאלה 3: הסבר 3 תחומים שבהם משתקף מצבו העלוב של העבד בפס’ 2-3 .
תשובה:
העבד מתואר כחלש , סובל מכאבים קשים וחולה .
סובל מכאבים וחולה – הכוונה לעם ישראל המוכה והמתנוון בגלות משום שאין לו קיום מדיני.

שאלה 4: תאר והסבר את יסוריו של עבד ה’ על לא עול בכפו בפסוקים 4-6 .
תשובה:
היסורים שהעבד עובר הם :
המחלות והמכאובים שהיו אמורים לבוא על הגויים סבל מהם לבסוף העבד , העבד סבל במקומם , הם חטאו והוא סבל , בגלל רשעותם ןפשעיהם הוא סבל .

שאלה 5: מדוע מכונים יסורי העבד “יסורי תמורה” ואיזו בעיה הם מעוררים בתורת הגמול המיקראית ?
תשובה :
ייסוריו של עבד ה’ על לא עוול בידו הם תמורת ייסוריהם של אחרים הראויים לייסורים בשל עוונותיהם , וביסוריו אלה הוא מכפר על עוונותיהם , ופוטר אותן מן העונש .רעיון זה של ייסורי תמורה מעורר קושי בתורת הגמול המקראית , נראה כי עניין ייסורי תמורה בפרקנו כרוך בשאלות זיהוי של עבד ה’ , ובגלל קושי רעיוני זה פרשו חז”ל שעבד ה’ בפרקנו אינו עם ישראל . הם סבורים שהעבד הוא דמות אישית של המשיח שיסבול את ייסוריהם של בני ישראל לכפר על עוונותיהם .

שאלה 6 : הסבר פס’ 8-9 בפירוט .
תשובה :
פס’ 8 – מן השלטון ומן החוק שהיו לעבד ה’ , עם ישראל , בארצו הוא נלקח לגלות , וכך נשללה עצמאותו המדינית . לפי פירוש אחר: ממעצר ומבית משפט של אויביו , העבד , עם ישראל , נלקח לסבל ולמוות . ועם בני דורו הגויים מי היה משוחח איתם ומערער על העוול שנעשה ? כי הוא כאילו נכרת מארץ החיים ונחשב למת וכאן הכוונה לשפלותו של העם כמיעוט חסר חשיבות . וכל זאת בגלל פשע העמים יש נגע לו , לעם ישראל .
פס’ 9 – העבד בלית בריריה שם את קברו בגלות בין קברות רשעים . אף על פי שליד קבר של עשיר נכבד היה צריך לתת את קברותיו . המילה עשיר היא במשמע של עריץ רשע שעשה את עושרו במרמה . וכל זה נעשה לעבד שלא עשה חמס , ואפילו לא דיבר דבר מרמה .

שאלה 7: הסבר בשלושה תחומים את שכרו של עבד ה’ בפסוקים 11-12 .
תשובה:
כלכלי – יקבל הרבה מאוד שלל מהעמים שבגללם סבל .
חברתי – יראה אור וישבע טוב , יהפוך למוצלח וחשוב .
דתי – דתו תופץ בעולם .

פרק נ”ח
הסבר הפרק :
רקעו ההיסטורי של פרק זה הוא מתקופת שיבת ציון , כשעם ישראל כבר נמצא בארצו ומקדשו כבר בנוי . בפרק זה מצווה ה’ את הנביא להודיע לעם ישראל את חטאיהם . הם מתלוננים כי ה’ אינו משיעם למרות צומם . הנביא מודיע להם כי צומם אינו לרצון ה’ כל עוד הוא מלווה במעשי עושק ועוול חברתיים . אם יתקנו את התנהגותם החברתית¯מוסרית , ואם ירבו במעשי צדקה וחסד לנזקקים , צומם יירצה בעיני ה’ ורק אז תבוא גאולתם , המותנית במילוי תנאים אלה . אם ישמרו על השבת כתיקונה תבוא הגאולה השלמה לעם בארצו .
הפרק מתחלק כך :
1. צום העם אינו לרצון ה’ (1-5) .
2. הצום הרצוי לה’ (6-12) .
3. שמירת השבת ושכרה (13-14) .

אמצעים אומנותיים בפרק :
*חזרה מתומצתת – פס’ 1-6
* מילה מנחה – פס’ 5,7,8,9,11,12,16,18,20 – מהשורש נ.ב.א.

שאלה 1: מהי תלונת העם בפסוק 3 ומהם תשובת מרכיבי הנביא בפסוקים 3-4 ? כיצד הבקורת דומה לירמיהו ז’ 21-23 ?
תשובה:
תלונת העם היא למה צמנו וכך מילאנו את חובתנו הפולחנית , ואילו ה’ מתעלם מצומנו ואינו ממלא חובתו להיטיב עימנו .
על תלונתם זו משיב הנביא בחציו השני של פסוקנו ובפסוקים 4-5 . הוא מנמק שצומם אינו רצוי, משום שביום צומם הם עוסקים במסחר וגם מדכאים את עבדיהם הפועלים .
הביקורת דומה לירמיה בכך שבשניהם כתוב הענין שאם ילכו בדרכיו ייטב להם .

שאלה 2: כיצד מסביר הנביא באמצעות השאלות הרטוריות בפס’ 5 את עמדתו כלפי הצום ?
תשובה:
הוא שואל האם צום כזה שהעם צמים יבחר ה’ ? האם זה יום שבו הצם מענה את נפשו בהימנעות ממאכל ומשקה , אך אינו נכנע בלב שלם לה’ ? האם כפיפת ראשו של הצם ככפיפת הצמח אגמון המתכופף ברוח , ושק ואפר שיפרוס הצם לשבת עליהם , די בהם בסממני אבל אלה לשקף צום רצוי לה’ ?