עליית “חובבי ציון” ב 1882 הייתה חוליה נוספת בשרשרת העליות. חובבי ציון באו לממש מטרות שונות מאלו של “הישוב הישן”- הקמת מסגרות חקלאיות חדשות, שבהן יוכלו לממש את רעיון העבודה העברית ולהתפרנס מעמל כפיהם.

אנשי העלייה הראשונה היו זרם דקיק מהגל האדיר של הגירת היהודים מרוסיה ( 1881 ). רובם השתייכו למעמד הבינוני היהודי. לא היו ביניהם עשירים או בעלי ייחוס ולא היו גם מבני המעמד הנמוך.

הטורקים לא ראו בעין יפה את בואם של העולים ממזרח אירופה. היו לכך מספר סיבות:
א. התיישבות יהודית תיצור בעיה לאומית חדשה באימפריה העות’מאנית, מה שיכול להביא לידי הוצאת א”י מידי הטורקים.
ב. גידול הישוב האשכנזי
ג. מוצאם של העולים היה רוסיה. השולטאן חשש מקיומו של “גיס חמישי” רוסי, שישרת את האינטרסים של הגדולה שבאויבות- טורקיה.

כבר מנובמבר 1881 הוטלו גזרות שמטרתן הייתה להקפיא את היישוב היהודי בא”י: איסור עלייה לא”י. שנה לאחר מכן מותנה הגזרה, והאיסור חל על יהודי רוסיה בלבד.
ב1891 שוב הוטל איסור על העלייה ורכישת קרקע, אלא הודות להתערבות דיפלומטית שוב גילו הטורקים “גמישות” והסתפקו במצוד אחר “עולים בלתי חוקים”, אך בעזרת שוד התגברו העולים על הגזרות.
ב- 1898, לאחר קונגרס באזל, נקטו הטורקים במדיניות קשה ביותר ללא תקדים. ב 1901 נקבע כי כל יהודי אשר יגיע לארץ יהיה חייב להפקיד את דרכונו בידי השלטונות ותמורתו קיבל “רישיון – תנועה”- פתקה אדומה שתמורתה קיבל בחזרה את דרכונו לאחר שלושה חודשים.

מאז אמצע המאה ה – 19 היה הברון רוטשילד מעורב בנעשה בא”י בגלותו התעניינות בכל הנוגע לשיפור הישוב הישן:
א. בישוב א”י ראה פתרון נאה למצוקת יהודי רוסיה
ב. רוטשילד רצה להוכיח, כי היהודים מסוגלים לעבוד את האדמה כמו שאר האומות, ובכך רצה להזים את הטענה כי יהודים עוסקים רק במסחר והלוואות. פרסום שמו של רוטשילד היה מעורר תגובות אנטישמיות, מרגיז את הטורקים והיווה סכנה לעסקיו.

למרות תמיכתו במושבות, לא בטח הברון במתיישבים, “חובבי ציון”. הסיבות לחשדנותו בהם היו:
א. יחסו היהיר והלעגני ליהודי מזרח אירופה
ב. אופיו הנוקשה והסמכותי. ביטוי לחוסר אמונו היה, שאיכרי המושבות נאלצו לרשום את האדמות לא על שמם, אלא על שן נציגו של הברון.
פקידי הברון החליטו כי הקרקע אינה מתאימה לגידולי שדה, אלא למטעי גפנים. הברון סמך את ידו על קביעה זו, מאחר שהאמין, כי ייצוא יין מארץ הקודש יהווה ענף מכניס ביותר, מה עוד שפקידי הברון מומחים בגידול כרמים. כך נעשה ענף הגפן לענף המרכזי שבמושבות. לשם הפקת היין ושיווקו הקים הברון בית חרושת לבקבוקים בחוף סנטורה. מאיר דיזינגוף היה מנהלו הראשון. הברון גם הקים שני יקבים: בראשון לציון ובזיכרון יעקב.
ענף הגפן נכשל משתי סיבות:
א. למרות הגידולים היפים לא ידעו כיצד לשווק אותם ביעילות.
ב. נצטברו עודפים עצומים ולא ידעו כיצד להיפטר מהם.

רוב מושבות א”י היו “מושבות חסות” או “מושבות הברון”, בין אם היו אלה מושבות שהוקמו ע”י הברון עצמו, ובין אם היו אלה מושבות “חובבי ציון”, שביקשו את עזרתו. גם מושבות “עצמאיות” נזקקו לתמיכת הברון. רבים מן הישובים אשר הקים נושאים את שמות בני משפחתו: זיכרון יעקב ( האב ), מאיר שפיה (הסב), בת שלמה (הדוד), פרדס חנה (הדודנית), מעיין צבי (שליח הברון), גבעת עדה (הברונית) ובנימינה (שם הברון).

כיצד התייחס היישוב הישן לאנשי העלייה הראשונה ?
בשנות ה- 80 וה- 90 היה יחס שלילי בעיקרו. היו לכך מספר גורמים:
א. הישוב הישן חשש מפגיעה ב”חלוקה”, משום שארגונים חדשים הצטרפו לבקשות התמיכה.
ב. ביקורת קשה הוטחה במושבות בשל אורח חייהן החילוני.
ג. הישוב הישן טען, כי עבודת אדמה אינה אלא “בזבוז זמן”. היו לכך שתי סיבות:
1. הישוב הישן זנח את מפעל ההתיישבות, והיה חשש שאם יקימו אנשי הישוב הישן מושבות, יהיה מצבן כמצב המושבות הקיימות.
2. בין הצדדים ניטש פולמוס חריף בעניין “השמיטה”, וב-1889 פרץ ויכוח, אם צריכות המושבות לשמור על דיני שמיטה או שהן פטורות מכך עקב אילוצים כלכליים. בהדרגה נרגעו הרוחות, אם כי העוינות לא נסתיימה. היו לכך שלוש סיבות:
א. הישוב הישן השלים עם מציאותן של המושבות.
ב. בשני הצדדים הבינו, כי המשך הגידופים וההשמצות יפגע באינטרסים של כל צד מהם.
ג. איכרי המושבות המסורתיים הזדקקו לפסקי הלכה של בתי הדין הרבניים והשגחתם.

החינוך והתרבות בישוב הישן התרכזו סביב ה”חדר”, הישיבה ובתי הכנסת של כל עדה. לימודי הדת היו נושאי הלימוד. בתקופת העלייה הראשונה חל מהפך של ממש בתחומי החינוך והתרבות עקב המגמות הלאומיות “חילוניות” של אנשי הישוב החדש. הדבר בא לידי ביטוי בשלושה מישורים:
הראשון – תחייתה של השפה העברית.
השני – הקמת בתי ספר עבריים במושבות.
השלישי – “לימודי חול” הפכו בהדרגה לחלק בלתי נפרד של מערכת הלימודים, ובבתי הספר העברים החילוניים תאמה מערכת הלימודים כמו שבאירופה.

עליית 2500 יהודי תימן חפפה את תקופה העלייה הראשונה ממזרח אירופה. העלייה הראשונה לא הייתה כולה מאשכנז. מניעי העולים התימנים היו:
א. זיקה שורשית עמוקה לא”י.
ב. כיבוש תימן ע”י הטורקים.
ג. על יהודי תימן הוטלו גזירות קשות כמו גזרת ה”מקמצים”, גזרת התאסלמות היתומים, גזרת טחנת הקמח, גזרת האלונקות וכו’.
ד. תקופות רעב ובצורת פגעו קשות בקהילת צנעא.
ה. השמועות בדבר חלוקת אדמות בא”י ע”י עשירי היהודים.

רוב העולים עלו לירושלים, עיר הקודש, אך המציאות העגומה טפחה על פניהם: קשיי הפרנסה, מצוקת דיור ויחס מנוכר מצד הדת הספרדית. התימנים לא היו מאורגנים בכלל, ולכן לא היו זכאים לחלוקה. למצוקה זו היו שלוש השלכות עיקריות:
הראשונה – ניסיונם של התימנים לעסוק במקצועות פרודוקטיביים.
השנייה – התיישבות נפרדת בכפר השילוח, בבית סלם, בנחלת צבי ובשכונות ותיקות מחוץ לחומות ירושלים.
השלישית – התארגנות עצמית כדי לשמור על מסורתם המיוחדת ולתמוך כספית בחברי הקהילה התימנית. ההתארגנות העדתית הראשונה הייתה מ – 1890 ואילך.

היישובים שייסד הברון

ראשון לציון – כיום ראשון לציון היא העיר הגדולה ביותר במישור החוף הדרומי, אך ראשיתה הייתה במושבה שנוסדה בשלהי המאה התשע – עשרה באזור שלא היה מיושב במשך דורות רבים ונקרא בפי הערבים עיון קרא. בקיץ של שנת 1882 רכש זלמן דוד לבונטין, מראשוני “חובבי ציון” באודסה, מידי הערבים חלק מאדמות עיון קרא, ובמקום התיישבו 17 משפחות מעולי רוסיה והחלו לבנות את בתיהן משני צדי הדרך, שכיום היא המדרחוב של ראשון לציון. הם קראו למושבתם ראשון לציון על פי הפסוק “ראשון לציון הנה הם” (ישעיה מא’, כז’).
פתח תקווה – כיום היא חלק מאגד הערים של גוש דן, הייתה המושבה העברית הראשונה שנוסדה בארץ ומכאן כינויה “אם המושבות”. מתיישבי ראש פינה קדמו לה אמנם בשלוש שנים, שכן עלו על אדמתם לראשונה ב – 1875, אך מייסדי פתח תקווה קנו תחילה ( ב – 1873) אדמות ליד יריחו, במקום שהיה מזוהה אז עם “עמק עכור” שבתנ”ך, והתכוונו לקרוא לו “פתח תקווה”, על שם הפסוק “ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקווה” (הושע ב’, יז’). ההתיישבות בערבות יריחו לא האריכה ימים בגלל התנגדות השלטונות הטורקיים, ובשנת 1878 רכשו מייסדי פתח תקווה אדמות ביצה, חלק מקרקעות כפר האיריסים הערבי אום לבוס (מלאבס) ליד מקורות הירקון, והקימו עליהן את המבנים הראשונים.

אליעזר בן יהודה- 1858-1922

הרב אליעזר יצחק פרלמן נולד בכא’ בטבת תרי”ח (7 בינואר 1858) בעיר לושקי שבליטא.
את השכלתו הראשונית רכש אליעזר ב”חדר”. בשנת 1871, בהגיעו למצוות, הוא נשלח אל דודו בעיר פולוצק ללמוד בישיבה. ראש הישיבה, הרב יוסי בלויקר, שהיה משכיל נסתר, הפגיש את הנער עם הדקדוק העברי (שהיה אסור אז ללימוד) ועם ספרות ההשכלה.
משגילה זאת הדוד, העביר את אליעזר לעיירה גלובוקויה, ובה התוודע הנער לשלמה נפתלי הרץ יונאס, חסיד חב”ד לשעבר שהפך למשכיל, ולבנותיו דבורה (לימים אשתו הראשונה) וביילה (פולה, לימים אשתו השנייה).
בשנים 1874-1877 למד אליעזר בבית הספר הריאלי בדווינסק (דינאבורג), ולאחר סיום לימודיו נסע לפאריס ללמוד רפואה (1878). אולם, הוא נאלץ להפסיק את לימודיו כאשר חלה בשחפת. תחת זאת החל ללמוד בבית המדרש למורים של חברת “כל ישראל חברים”.
עוד בתקופת לימודיו בבית הספר התעורר אליעזר למאבקו של העם הבולגרי לעצמאות, ובעקבותיו נתפס לרעיון “תחיית ישראל על אדמת אבות”, ומאוחר יותר – גם לרעיון תחיית הדיבור העברי.
את רעיונותיו פרסם לראשונה במאמרו “שאלה נכבדה”, שנדפס בווינה בכתב העת השחר שבעריכת פרץ סמולנסקין בניסן תרל”ט (1879) . על המאמר הוא חתם – לראשונה – בשם העט בן-יהודה.
בסוף חורף תרמ”א (1881), לאחר ששהה באלג’יר החמה בשל מחלת השחפת, הוא חזר לאירופה ונשא לאישה את אהובתו דבורה יונאס בווינה.
בתשרי תרמ”ב (אוקטובר 1881), עלה הזוג הצעיר לארץ ישראל. עם הגיעם ליפו הפך אליעזר פרלמן את שם העט שלו לשמו הרשמי ומאז נקרא אליעזר בן-יהודה. כן הכריז, שמאותו רגע ואילך ידבר עברית בלבד, ובכך הקים הזוג הצעיר את הבית העברי הראשון. השניים קבעו את מושבם בירושלים.
בן-יהודה החל לעבוד בעיתון “חבצלת” של ישראל דוב פרומקין, והמשיך בעבודתו שם עד סוף שנת 1884.
עוד בעת שעבד אצל פרומקין, הוציא בן-יהודה לאור את עיתונו הראשון, “מבשרת ציון”, שנדפס כתוספת ל”חבצלת” (תרמ”ד, 1884). לאחר שעזב את “חבצלת” החל בן-יהודה להוציא לאור את הראשון בעיתוניו העצמאיים, “הצבי” (תרמ”ה, 1884). הוא עסק בעיתונות כשלושים שנה, עד זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
בן-יהודה השתמש בעיתוניו ככלי להפצת דעותיו בעד התחייה הלאומית ונגד היישוב הישן בירושלים ומנהג ה”חלוקה” שנהג בו וכן להפצת חידושי הלשון שלו.
מאבקיו של בן-יהודה וניסיונו ליצור עיתונות חופשית העלו עליו את חמת השלטונות הטורקיים, ואלה סגרו מדי פעם בפעם את עיתוניו.
בחנוכה תרנ”ד (1893) אף אסרו את בן-יהודה לזמן קצר. כדי להערים על השלטונות ולהמשיך להוציא את עיתוניו, נאלץ בן-יהודה לשנות את שמותיהם.
בן-יהודה פעל גם באפיקים אחרים: בשנת תרמ”ב הוא יסד – עם יחיאל מיכל פינס – את חברת “תחיית ישראל”, שמטרתה הייתה “תחייתו הלאומית של עם ישראל בארץ ישראל והחייאת השפה העברית”.
כעבור כשמונה שנים, באלול תרמ”ט (ספטמבר 1889), יסד בן-יהודה – עם הרבנים יעקב מאיר (לימים הרב הראשון לציון) וחיים הירשענזאהן ועם חיים קלמי – את חברת “שפה ברורה”, ששמה לה למטרה “להפוך לכל בני עמנו יושבי ארץ אבותינו שפה אחת ברורה, שפת אבותינו הקדמונים הקדושה לנו קדש קדשים” (כך הגדירו ראשי החברה את מטרתה במכתב משנת תרמ”ט, 1889).
כעבור חודשים ספורים (תחילת תר”ן, סוף 1889) נוסד ועד הספרות של חברת “שפה ברורה”. בן-יהודה נבחר לנשיאו, ונוסף עליו שימשו חברים בוועד הרב חיים הירשזענזאהן, דוד ילין, זאב יעבץ, אברהם משה לונץ, הרב יעקב מאיר ויחיאל מיכל פינס. כעבור זמן קצר שינה הוועד את שמו ל”ועד הלשון”. חברת “שפה ברורה” וועד הלשון התקיימו עד שנת תרנ”א(1891) .
באלול תרס”ד (1904) חודשה פעולתו של ועד הלשון, ולאחר הקמת המדינה הוא היה היסוד להקמתה של האקדמיה ללשון העברית.