המשלוחים הראשונים.

המשלוחים הראשונים לטרבלינקה הגיעו מגטו וורשה.
בעת הגירוש הגדול, “האקציה הגדולה” היו בגטו וורשה 335000 יהודים.
השמועות על הגירוש פשטו בגטו ועוררו בהלה רבה.
על היודנרט – המשמר היהודי הוטל לאסוף 6000 איש למשלוח הראשון.בהודעה שפירסם
היודנרט נאמר שכל יהודי הגטו ישלחו מזרחה מלבד מאושפזים, עובדים במפעלים גרמנים
והעובדים בבתי-חולים.לכל מפונה הותר לקחת 15 ק”ג מטען לנסיעה, זהב, כסף ומזון
ל-3 ימים.
כדי להקל את ריכוז האנשים ולעודדם להתייצב מרצון ב”אומשלגפלץ”, הודיעו השלטונות
הגרמניים כי כל אדם אשר יתייצב מרצונו בימים 31-29 ביולי יקבל כצידה לדרך 3 ק”ג
לחם ו-1 ק”ג ריבה )בתנאי הרעב ששררו בגטו היתה למנת מזון כזו משמעות רבה ואנשים
רבים התפתו ובאו מרצונם החופשי אל מגרש הגירוש.
למעלה מ-250000 מבין יהודי וורשה אשר גורשו בתקופה -22ביולי עד -21בספטמבר 1942
לטרבלינקה וכן יהודים ממחנות אחרים, לא ידעו כלל על יעד נסיעתם ועל הצפוי להם
שם.המגורשים האמינו למה שנאמר להם, כלומר שהם נשלחים למחנות-עבודה.
ההשמדה בפועל החלה עוד בעת שהאנשים היו בתוך הרכבות בדרכם לטרבלינקה.
בקרנות המשא נדחסה כמות עצומה של אנשים ללא מזון מיים או אוויר.
בעבות תנאים לא סניטריים אלו מתו רבבות אנשים בציפייה לנסיעה ולנסיעה.הנסיעה
מוורשה שהייתה אמורה להימשך שעות אחדות בלבד נמשכה לעיתים יממה או שתיים.אחת
הסיבות להשתהות הארוכה של הרכבות בדרך לטרבלינקה, נעוצה בריבוי בילתי מתוכנן
של מספר המשלוחים שהופנו למחנה זה בעיקבות שינוי בתוכניות הגירוש ושליחת כל
יהודי וורשה וסביבתה למחנה ההשמדה טרבלינקה, במקום פילוג יהודי וורשה ושליחתם
למחנות ההשמדה סביבור וטרבלינקה. מצב זה יצר לחץ על מחנה ההשמדה טרבלינקה
וגרם למפונים להמתין זמן רב בטרם יישלחו למותם בתאי הגזים.

תהליך ההשמדה.

טכניקת ההשמדה בטרבלינקה הועתקה ממחנות “בלז’ץ” ו”סביבור”, אשר קדמו לטרבלינקה.
רכבת בת 6000-7000 נפש, היתה מגיעה לתחנת הרכבת שבכפר טרבלינקה ולאנשים המפונים
נאמר “שעליהם לפשוט כל בגד ולהסיר כל תכשיט או חפץ ערך מעל גופם”.
צוות המחנה כלל כ-40 גרמנים וכ-120 שוטרים אוקראינים. מספר קטן זה הספיק לביצוע
הפעולה באלפים שהובאו יום יום להשמדה, מאחר שננקטו כל האמצעים כדי להטעות
את הקורבנות ולהסתיר מהם את מטרת בוא. על רציף הרכבת סודר בית נתיבות כביכול.
נקבעו שם חיצים המראים מעברים: לרציפים אחרים, לאולם ההמתנה,למיזנון, לקופת
הכרטיסים וכדומה.
כמו-כן, היו שם דלתות ויציאות, אבל דרכן אפשר היה להיכנס רק ל”דרך המוות”,
דרך ללא חזרה …
נוסף לבית הנתיבות המדומה, הוקם צריף אשר נכתב עליו “בית חולים” ולשם נשלחו
החולים, הנכים, הזקנים והילדים, אשר מיד בהיכנסם נורו בעורפם ע”י איש ס.ס
והופלו לבור. כל האחרים הופנו לכיוון תאי-הגזים.
בשער הכניסה למיגרש הופרדו הנשים והגברים באכזריות אחד מהשני הנשים לשמאל
והגברים לצד ימין. פעולה זו נעשתה תוך כדי ריצה במהירות, אגב מכות וצעקות
השומרים.
הנשים והילדים הוכנסו לצריף בצד שמאל של המיגרש, שם היה עליהן להתפשט, ושם גזזו
את שערותיהן, ובהיותן ערומות הורצו”בדרך לשמיים”, ה”הימלשטראסה” )אשר נקראה
כך בפי הנאצים(, אשר לאורכה ניצבו אנשי S.S ואוקראינים עם כלביהם, כשהם
נוגשים בצליפות-מגלב ובמקלות את האנשים הערומים ומשסים בהם את הכלבים.
הרבה אנשים שואלים מדוע לא היו אנשים שהתנגדו לכניסה לתאי-הגזים.ראשית-כל היו
מתנגדים ועל-כך יסופר בהמשך ושנית הגילוי הפיתאומי של המציאות האיומה ביחד
עם ההשפעה הפסיכולוגית של מערומיהם, היכו בהם הלם ושללו מהם את היכולת לחשוב
להגיב ולנסות להתנגד. בסוף המסלול נמצא בניין בטון, אשר תאיו נראו כתאי-מקלחת.
במכות נידחפו האנשים דרך דלתות צרות לתוך התאים, כאשר ידיהם מעל לראשיהם,
כדי לאפשר יתר דחיסה.
מעל המסה האנושית והלחוצה הזו, הושלכו הילדים, כדי לנצל את השטח במלואו.
לאחר-מכן נסגר התא הרמטית וגאז, אשר הופק ע”י מנוע של טאנק, הוכנס בצינורות
אשר חוברו אל פתחיי הפליטה של המנועים לפתחים מיוחדים בתיקרת התא.
תהליך זה נמשך 15 דקות, אך האנשים היו סגורים בתאים 25-45 דקות.
לאחר-מכן נפתחו הדלתות מצידם השני של התאים, והריצפה שבהם, אשר הייתה
משופעת, הריקה את הגוויות החוצה. את גופות המומתים העבירו “פלוגות מיוחדות”
)זונדר-קומנדור( למקום בו הותקנו רשתות מיוחדות.
על הרשתות הונחו עצים ספוגים בדלק ועליהם הונחו שכבות של גופות אדם שביניהם
שוב הונחו עצים ספוגיי דלק. לאחר ששפכו דלק על ערימות הגופות והעצים – הוצת
המוקד!
הקבר ההמוני הזה – בער יומם ולילה.
מעל האיזור כולו התאבך אפר וריח שריפת הגופות. היו ימים שבתאי הגזים הומתו,
ובמוקד הזוועתי בין 15-18 אלף איש. במקביל לפעולת ההשמדה עסקו בניקוי הקרונות
שברציף בגוויות המתים בדרך, מהחפצים ומהלכלוך שנערמו בפנים. עסקה בכך קבוצה של
כ-50 אסירים יהודיים. לאחר הניקוי הוצאה הרכבת שבשטח המחנה, כדי לאפשר ל-20
קרונות אחרים עמוסי אדם, שחיכו בתחנה צבע להכנס למחנה. באותו זמן הופעלה קבוצת
אסירים אחרת, גם היא בת 50 איש, בהוצאת החפצים והבגדים שהשאירו אחריהם הנרצחים
בצריף שבו התפשטו “במגרש המשלוחים”, והעבירה אותם “למגרש המיון”, ואילו “במגרש
המיון” עסקה קבוצת אסירים בת כ-100 איש, בחיפוש כסף ודברי ערך שהוטמנו ונותרו
במטענים ובבגדים, הוסרו מבגדי הנרצחים הטלאי הצהוב וכן סימני זיהוי אחרים,
חוסלו תעודות הזהות והדרכונים, והחפצים הממיונים הההוכנו למשלוח אל מחוך למחנה.
ב”איזור ההשמדה” הוחזקו 200-300 אסירים יהודיים בנפרד משאר האסירים היהודיים
במחנה. הם הועסקו בהוצאת הגוויות ובניקוי תאי הגזים, בעקירת שיני זהב מגוויות
הנרצחים ובהטמנת הקורבנות.
כמו ביתר מחנות ההשמדה התברר, שקיבולת תאי הגזים ששטחם הכולל היה 48 מטרים
רבועים, היא גורם המעקב את תהליך ההשמדה וגוזל זמן רב מידי, לפיכך נוספו 10
תאי – גזים חדשים, ששיטחם הכולל היה 320 מטרים רבועים.

קורבנות מחנה ההשמדה.

פעולות השמדת ההמונים החלו בטרבלינקה ב-23 ביולי ,1942 והמישלוחים הראשונים
שהגיעו לשם היו מגטו וורשה, שבו נערך אז גירוש ממונים. בין 23 ביולי ל-21
בספטמבר נרצחו בטרבלינקה 254000 יהודים מוורשה. בסך-הכול נרצחו בטרבלינקה
כ-366000 יהודים ממחוז וורשה, כ-337000 יהודים ממחוז “רדום” וכ-35000
יהודים ממחוז “לובלין”, רובם המכריע עד לחורף .1942-1943
בסף-הכל נרצחו בטרבלינקה 738000 יהודים משטחי פולין.
כמו-כן הושמדו בטרבלינקה גם יהודים מארצות אחרות – מאוסטריה, מבולגריה,
בלגיה, גרמניה, הולנד, יוון וצרפת.
בממוצע היו מגיעים לטרבלינקה עד 3 משלוחים ביום, ומספר ההרוגים ביום כזה
הגיע ל-10000-13000 ומעלה איש. היו ימים שבהם פעלו תאי-הגזים אף בלילה,
והושמדו עד 20000 איש ביממה.
מלבד היהודים הושמדו בטרבלינקה גם כמה אלפי צוענים וכמה מאות פולנים.
דברי-לבוש, נעליים וחפצים אחרים של המושמדים מויינו, תוקנו ונשלחו לגרמניה.
רק בתקופה שמ-2 ועד ל-21 בספטמבר 1942 נשלחו מטרבלינקה 203 קרונות-משא
טעונים דברי-לבוש. בערך כל שבועיים, נשלחו לגרמניה מכוניות-משא טעונות
יהלומים, זהב, שעונים, מטבע-חוץ ודברי-ערך אחרים, שערכם מסתכם במאות
מיליוני דולרים.
הנאצים לא התביישו אפילו לשלוח את שיני-הזהב של המומתים ושערן הגזוז
של הנשים לגרמניה והגרמנים לא התביישו להשתמש בהם.

גילוי התנגדות ומרד.

על-אף אמצעי ההטעיה של הנאצים ועל-אף האימה שהוטלה על המובאים למחנה,
ארעו מקרי התנגדות פעילה. פעם בעת שהובילו מספר יהודים מ”גרונדו” להשמדה
סירבו כמה מהם להיכנס ל”מקלחות המוות” ואחד מהם אף הטיל רימון-יד לעבר
השומרים האוקראינים. מיד נפתחה אש קטלנית, והיהודים נהדפו בבגדיהם לתאי-
ההשמדה.
מלבד הצוות הנאצי הועסקו בטרבלינקה כ-1500 גברים יהודים, רובם בשרותים
המנהליים, אך כ-200-500 מהם הועסקו ליד תאי-הגזים. הללו ידעו את המצפה
להם וב-10 בספטמבר 1942 דקר אחד מעובדיי-הכפייה, מאיר בלינר, איש .S.S
ב-20 באוקטובר 1942 הצליח האסיר יעקובוביץ’ לעבור את גדר התייל
ולהגיע לוורשה.
המרד הגדול בטרבלינקה: ב-2 באוגוסט 1943 פרץ במחנה ההשמדה טרבלינקה
מרד מזויין של אסירים. מעטים מתוך המעטים של האסירים ששרדו עדיין, רובם
מועסקים ב”פלוגות המיוחדות” ובעבודות אחרות במחנה הצליחו לאחר עיקוב ממושך
לחדור למחנה הנשק של המחנה, תוך ניצול “חופש-התנועה” המוגבל אשר ניתן להם
מצורך מילוי תפקידם.
המחתרת המורדת הקיפה את האסירים משני חלקי המחנה – המחנה הראשי
ו”איזור ההשמדה”. בראש המחתרת מ”איזור ההשמדה” עמד ז’יאלו בלוך, מי שהיה
קצין יהודי בצבא צ’כוסלובקיה.
המורדים, אשר בראשם עמד ד”ר חורונזיצקי, הוציאו ממחסן הנשק כמה עשרות
רובים, תחמושת ורימוני-יד.
מטרת המתקוממים היתה הריסת מיתקני-ההשמדה ונקמת-דם.
בצהריי אותו יום גורלי ניתקו המורדים את חוטי-הטלפון, הציתו את תאי-הגזים
ומיבנים אחרים, כולל מחסן-הנשק שהתפוצץ על תוכנו והתקיפו במעט הנשק
שהצליחו לגייס את הגרמנים והאוקראינים, הרגו כמה מהם, תפסו מהשומרים
ההרוגים נשק נוסף, וניסו תוך כדי חילופי-יריות לברוח מן המחנה.
רובם המכריע של המורדים נהרגו ביריות השומרים, אך חלק מן הבורחים הצליחו
להמלט מהרודפים, בינהם יעקוב ויירניק )שעדותו נמצאת בנספחים( אשר ברח לוורשה.
במרידה נשרף רוב המחנה, שהיה ברובו בנוי עץ, פרט לתאי הגזים. בערך 200 אסירים
הצליחו לברוח מטרבלינקה הבוערת, ממספר זה הצליחו לשרוד עם השיחרור רק 70
אסירים, היתר הומתו ע”י יריותיהם של השומרים ושל התגבורות של כוחות ביטחון
שהוזעקו לאיזור ופתחו במרדף ובסריקות.
האסירים שנותרו במקום, חלקם הוצא להורג וחלקם הועסק בפירוק המיבנים והגדרות
של המחנה ובטישטוש עקבות הפשעים שנעשו במקום, ולאחר סיום עבודתם נורו כולם.
שטח המחנה נחרש, נזרע ונטעו בו עצים, הוקמה במקום חווה חקלאית ויושבו
בה איכרים אוקראינים – כל זה נעשה בכדי להסתיר את הפשעים נגד האנושות
שאין להם תקדים בהיסטוריה האנושית.

חיסול המחנה,

טרבלינקה כאתר זיכרון.

כאמור לאחר ההתקוממות לא יכלה מכונת-ההשמדה של טרבלינקה לחזור לתיפקודו
התקינה, והמחנה חוסל באוקטובר .1943
שיטחי המחנה הונצחו ע”י “המועצה להגנת אתרי-זיכרון של המאבק, הסבל והעינוים.”
ב-10 למאי 1964 התקיים בטרבלינקה טקס הסרת הלוט ממצבת הזיכרון לזכר
קורבנות הנאציזם. בטקס זה נכחו כ-30,000 אנשים מחוץ לפולין ובינהם “שרידי-
האסירים” שנותרו ממחנה זה.
ב-31 במאי 1978 התקיים על שטח המחנה לשעבר, טקס הסרת הלוט מאבן הזיכרון
לזכר הפדגוג הדגול, הסופר, איש הציבור הידוע והרופא המפורסם – יאנוש
קורצ’ק. יאנוש קורצ’ק כאמור, נספה בטרבלינקה ב-אוגוסט ,1942 שהלך
לתאי-הגזים יחד עם חניכיו מבית היתומים מגטו וורשה.
משפטים שנערכו של אנשי ס”ס : המשפט הראשון נפתח ב-12 באוקטובר והסתיים
ב-24 באוגוסט ,1965 במשפט זה הובאו לדין עשרה אנשי ס”ס ובראשם סגן מפקד המחנה
קורט פרנץ. 4 נאשמים נידונו למאסר עולם, 5 נידונו למאסר שבין 3-12 שנים ואחד
זוכה. משפט טרבלינקה שני, שבו הועמד לדין מפקד המחנה פרנץ שטנגל שנתפס בברזיל
והוסגר לגרמניה, נערך ב-13 במאי עד ל-22 בדצמבר .1970 שטנגל נידון למאסר עולם.
בשטח המחנה הוקם אתר הנצחה לאומי של פולין, בצורת בית-עלמין, ועל מאות
האבנים חרוטים שמות המדינות והערים שמהן הובאו לטרבלינקה הקורבנות להשמדה.

ס י כ ו ם.